בעשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית בארץ ובעולם באבחון הפרעת הספקטרום האוטיסטי. דוח של מכבי שירותי בריאות חשף נתוני אמת, שעל פיהם שיעור הילדים המאובחנים עם אוטיזם בישראל עלה תוך עשור ב–169%. מדוח של משרד העבודה והרווחה עולה כי מספר האנשים המאובחנים עם אוטיזם בישראל כמעט שילש את עצמו בין השנים 2007 ל־2016.

ההערכה היא שבניגוד להפרעות אחרות ששכיחותן מגיעה לשיא ומתייצבת, מספרים אלה עדיין לא התייצבו ולמרות השכיחות הבלתי נתפסת של ההפרעה, שכיחותה בקרב האוכלוסייה רק תלך ותגדל. אוטיזם מוגדר כהפרעה נוירו־התפתחותית נרחבת, שיכולה לבוא לידי ביטוי בטווח רחב של הפרעות תקשורת, תסמינים ולקויות שונים, כגון עיכוב באינטראקציה חברתית, ביכולות השפה, ביכולות קוגניטיביות וחושיות, כמו גם רגשיות והתנהגותיות.

האם אפשר להסביר את הגידול בעלייה במספר האבחונים?
אחד ההסברים המרכזיים לגידול הבלתי נתפס בשכיחות התסמונת הוא שישנה עלייה במודעות של הורים ואנשי חינוך. מודעות זו מביאה לכך שנעשים הרבה יותר אבחונים. עם זאת, המודעות הגבוהה לתסמונת אינה תופעה חדשה ואין בה כדי להסביר את השכיחות הגבוהה של ההפרעה בשנים האחרונות ושעלייה זו עוד לא הגיעה לשיאה. ראוי לציין גם כי בהשוואה להפרעות כמו קשב וריכוז, שם האצבע קלה על ההדק עם ריטלין לכל דורש, במקרה של הפרעות תקשורת האבחונים מאוד מוקפדים ויסודיים.

התמכרות למסכים (צילום: אילוסטרציה: אינג אימג')התמכרות למסכים (צילום: אילוסטרציה: אינג אימג')


האם אפשר לדבר על שינוי במבנה הגנום האנושי?
כיום כבר ניתן לדעת בוודאות שלאוטיזם יש בסיס גנטי מובהק. אחד המחקרים המדוברים ביותר בתחום הראה כי אם התגלה אוטיזם בתאום אחד, קיימת סבירות של 90% שגם התאום השני יפתח את התסמונת. עם זאת, לא התרחשו שינויים גנטיים מרחיקי לכת בשני העשורים האחרונים שעשויים לספק הסבר לתופעה, ולכן הנחת המוצא היא שהאחראי לשינוי בשכיחות התסמונת אינו גנטי אלא סביבתי.

אחד השינויים הסביבתיים הבולטים בשנים האחרונות, כמעט במקביל לעלייה בשכיחות האוטיזם, היה השכיחות של השימוש במסכים. מתצפיות, ראיונות וסקרים שנערכו בקרב הורים עולה שמאז הופעת הניידים בחיינו, הזמן שהורים מקדישים להתבוננות ולאינטראקציה משמעותית עם פעוטות יורד בקצב מדאיג. חיזוק לטענה ניתן לראות בעלייה המשמעותית באבחון בקרב ילדים המוגדרים על פי רוב "בתפקוד גבוה", כלומר הפגיעה אינה שכלית אלא תקשורתית.

חדירת המסכים לחיינו הביאה למוסחות גבוהה של ההורים כבר מימיו הראשונים של התינוק ולכן לצמצום קשר העין והתקשורת הבלתי מילולית עמו. הזמן שבעבר היה מוקדש להתבוננות כמעט בלעדית בתינוקות ופעוטות, מתחלק כיום בין הפעוטות לבין המסכים. זה לא שההורים הפכו להיות פחות קשובים או שיש להם פחות סבלנות. התשובה היא אחרת - הם לא שולטים בזה.

סדנת צילום אוכל באמצעות הטלפון הנייד (צילום: ענבל אסולין)סדנת צילום אוכל באמצעות הטלפון הנייד (צילום: ענבל אסולין)


הנייד מספק את אחד התגמולים המשמעותיים ביותר, כיוון שהאפליקציות מעוצבות כך שימשכו את תשומת לבנו יותר מכל גירוי אחר בסביבה, אפילו כאשר מדובר בילדים. במהלך האינטראקציה עם הנייד, הקשב נתון באופן מלא לנייד. תופעה זו של מוסחות נצפית משלבי ההנקה או ההזנה של תינוקות בני מספר ימים, ולכך יש השפעות מרחיקות לכת. קשר עין בין הילד והמבוגר אפילו בהיעדר משחק או שיחה עם הילד, הוא קריטי להתפתחות כישורים חברתיים כמו אמפתיה, הבנת כוונות וזיהוי רגש.

מחקר שפורסם ב־2018 מצביע על כך שאצל ילדים בעלי נטייה מוקדמת להתפתחות התסמונת היעדר קשר עין עשוי להאיץ סימפטומים של הפרעות על הספקטרום, כמו גם עיכובים התפתחותיים נוספים. במילים אחרות, במקרים שבהם ישנה נטייה תורשתית לאוטיזם, הצפייה המוגזמת של ההורים במסכים וחשיפה מוקדמת של פעוטות למסכים עלולות לפגוע בהתפתחות תפקודים קריטיים כמו שפה ותקשורת בינאישית.

סקרים מצביעים על כך שאחוז גבוה של נשים בזמן הנקה או הזנה מבקבוק צופות בנייד. מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית מראים כי חשיבותה של פעולת ההנקה אינה בהזנה של הילד, למרות יתרונותיה הבריאותיים המוכחים. הנקה היא למעשה האינטראקציה הראשונה של התינוק עם האם. האם לומדת להתאים את עצמה לקצב היניקה, ליצור יחסי קרבה והתקשרות. כאשר האם מבלה בנייד בזמן ההנקה, היא לא יכולה להיות תגובתית לתינוק - להגיב ברגישות לצרכיו.

אנשים מחזיקים טלפונים סלולריים (צילום: Getty images)אנשים מחזיקים טלפונים סלולריים (צילום: Getty images)


התגובתיות של ההורים קריטית להתפתחות גם בגילים מאוחרים יותר. ״מיקוד משותף״ או "קשב משותף" מתאר את הצורך של הפעוט לשתף אדם אחר בחוויה באמצעות קשר עין והצבעה, למשל כשפעוט מצביע לעבר חפץ שמרגש אותו ויוצר קשר עין עם אמו או עם אביו כדי לשתף אותם בחוויה שלו. אנו מצפים להתפתחות יכולות בגיל 18 חודש ואילך. המוסחות הגבוהה של ההורים בגלל הנייד לא מאפשרת לילד לתרגל ״קשב משותף״ ולא מאפשרת להם להיות עם ילדיהם בחוויות שלהם. נוכחות פיזית של הילדים אינה מחליפה אינטראקציה רגשית.

במחקר שנערך בשנה שעברה, ביקשו מהורים לפעוטות להגיע למעבדה כדי לבצע הערכה התפתחותית מקיפה לילדיהם, סיטואציה מלחיצה לכל הדעות. החוקרים ביקשו לתעד את הזמן שההורים מבלים בנייד בזמן ההמתנה לאבחון. ההנחה הייתה שאם בנסיבות מלחיצות אלה של המתנה להערכה המכריעה של ילדם, ההורה אינו מפנה תשומת לב לילד, הרי בסיטואציות יומיומית שגרתיות, הזמן שהורים מבלים בנייד ממושך אף יותר. 66% מההורים בילו בנייד בזמן ההמתנה לאבחון.

לאחר שנתקבלו תוצאות האבחון, נמצא קשר בין הזמן שבילו ההורים בנייד לבין הסיכוי להימצאות עיכוב התפתחותי שפתי או מוטורי אצל הילדים.
זה לא מחזה יוצא דופן לראות אימהות מבלות בנייד, שולחות הודעות או משוחחות תוך כדי הנקה, טיול בעגלה או בגן המשחקים. נתונים שנאספו לאחרונה מראים שמבוגרים מבלים ממוצע של 5.6 שעות בנייד. הדחף להשתמש בטלפונים הפך כמעט בלתי נשלט ולעתים קרובות בלתי מודע. גם כאשר אין נטייה מוקדמת להפרעות תקשורת, האינטראקציה פחות איכותית, הילדים לא מפתחים יכולת להבין כוונות, הבעות פנים ושפת גוף, ולאחרונה אף נמצאה פגיעה בחומר הלבן שמסייע לכונן את הבסיס הדרוש ליכולות כמו קריאה, ויסות דחפים, תכנון וחשיבה מסדר גבוה.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]