הנה שוב מדברים על כך שמספר הנדבקים בקורונה בארץ עולה, ולכן הממשלה עשויה לעכב את המעבר לשלבים הבאים בתוכנית היציאה מהסגר, שבהם היו אמורים להיפתח שירותי ציבור לקהל, מרכזים מסחריים, ובבוא העת גם עולם התרבות והאמנות. 

זה למעלה משמונה חודשים שלא מתקיימים מופעי תרבות, בהם הצגות, מופעי ריקוד וסטנד־אפ או הופעות זמר. אין סיבה להתלבש יפה, להגיע להופעה ולמשך שעה־שעתיים להפליג בעולם של צליל, תנועה וקסם. המרב שניתן לצפות לו כיום הוא רביצה על הספה, עטויים בפיג'מה מרוטה, וצפייה במהדורת החדשות או בעוד סרט בנטפליקס. בתחילת הסגר הראשון חשבנו שהמצב יימשך כך כמה שבועות, אך בינתיים שני סבבים של סגר חלפו, השלישי בדרך, ומופעי אמנות אין. 

אפילו בימים חשוכים וקשים בהיסטוריה האנושית, לא חדלה האמנות מלהתקיים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, במלחמת העולם השנייה התקיימו מופעי תיאטרון וקונצרטים בגטאות. גם במהלך מלחמות ישראל הקשות, בין מטח אש לשריקת פגז, הופיעו הלהקות הצבאיות בפני חיילים כדי להנעים את זמנם בהפוגת הלחימה ולהעלות להם את המורל. 

מחאת האמנים נגד הסגר (צילום: אבשלום ששוני)
מחאת האמנים נגד הסגר (צילום: אבשלום ששוני)

כיום נמצאים האמנים בבתיהם, נתונים בערפל קודר בשל חוסר הוודאות לגבי עתידם האמנותי והכלכלי. אליהם מצטרפים כמובן כל עובדי הבמה, שבלעדיהם אף הופעה לא יכולה להתקיים. 

בנוסף, אף אחד לא יודע לומר מתי ייפתחו שוב בתי המלון בארץ והמסעדות. סגירתם מהווה פגיעה אנושה בענפים המעניקים פרנסה למאות אלפי משפחות בישראל. בעלי עסקים קורסים מעול המסים והתשלומים, ובשל היעדר הכנסות. ישראלים שנקעה נפשם מהמצב ויכלו להרשות לעצמם - טסו לארץ אחרת, ושם התנתקו לרגע מהמצב. אלא שלמי שנותר כאן לא נותר לאן לברוח. 

הקורונה היא מצב כפוי על כל העולם, ואל לנו לרגע להקל ראש בעוצמתה. מנגד, יש לתת גם טעם לחיים ותקווה לימים הבאים כדי לקום עם שיר חדש בלב.