יש ימים שססגוניות עזה עולה מהנייד שלי. חברים שמנסים להבזיק קצת צבע לאפרוריות חיי משגרים תמונות עצים שהתעטפו סריגים ועלו על מסלול הדוגמנות: גזעים במכנסונים גנדרניים, ענפים בכובעי צמר ליצניים, צמרות שהתכסו בשמיכות מחומשים, עלים שהתחפשו לתחתיות תה.
איני יודע אם התמונות צולמו בארץ, מה שבטוח זה שאיש לא שאל את העצים. הם עוטרו, קושטו ופורכסו ונותרו עומדים באילמותם. גאים וקפוצי פה.

אבל בשורות הבאות זכו להזדמנות נדירה, חד־פעמית, להפר את זכות השתיקה: “בני אדם יקרים, ברור לנו שבעלי רצון טוב הם שעטפו אותנו במיטב המחלצות. בדיוק כפי שגברות רחמניות בחורף הלונדוני עוטפות את כלבי התחש בסוודרים מרהיבים. אלא שהכלבים (שבלי לשאול מטילים עלינו את מימיהם), יודעים להשמיע קול כשדוקר להם, למחות כשצר להם. והאמת שגם לנו צר ודוקר, אך איש אינו מתעניין.

הסריגים שלכם מנתקים אותנו מהאוויר הסובב אותנו. מקשים עלינו את הנשימה. די מזכיר את מצבכם מול קוביד־19 הזה שהשתלט לכם על החיים.

בעוד חודשיים־שלושה, הצבעים המרהיבים ידהו ונישאר עם כל הצמר הזה. מה נעשה איתו? רק גדודי ציפורים שיעוטו עליו ימלאו לנו את הראש בקנים שיבנו ממנו. אנא השאירו את הקשמיר לפשמינות (צעיפים הודיים), את האקרילן לשטיחים, ובואו נדבר קצת על הרמוניה.

אתם רוצים להיות סולנים ב”זמרת הטבע” וקיבלתם קקופוניה. לא הפילהרמונית של היקום, אלא הנגרייה שלו. הצלילים מנסרים והשעטנז מצויץ. כל סריג במידות הנכונות וצבעים באמת משובבים. אבל מהיכן החוצפה לחבר אלינו - העומדים כאן מאות שנים - יצורים שבראתם בשלוש שעות?
גם בענייני הטעם יש לנו כמה מילים לא חמות לומר לכם. כאשר החכם מכל אדם, כך אתם מכנים את שלמה המלך, רצה לתאר טעם אספסופי, הוא כתב בספר משלי (י”א, 22): “נזם זהב באף חזיר”. הנזם היקר, כך אנחנו מבינים במוח הקרש שלנו, הדגיש את כיעור החזיר. אבל במקרה שלנו זה עובד הפוך. הסריגים – כל אחד יפה כשלעצמו - לא מדגישים את היופי שלנו, אלא מסתירים אותו, מסרסים את הודנו. כאילו השחלתם עלי פלסטיק לוורד אדום.
אנחנו העצים לא יצורים דתיים, אבל הרשו לנו לומר לכם שנסחפתם לפולחן פגאני. אנחנו לא אלילים, ואין אנו מצפים שיעלו לנו מנחה. הערבים נהגו לחלות את פני האל הובל (הבל), אבל ירדו מזה עם הופעת האסלאם.
אנשים, פעם הייתם צנועים יותר. קיבלתם אותנו איך שאנחנו. הסתפקתם בזה שאנחנו מעניקים חיים. “עץ החיים”, זאת המצאה שלכם, זוכרים? נחתם בצלנו, עשיתם אהבה מתחת לצמרות שלנו. הנה סיפור קטן: בצרפת היה פעם נשיא – פרנסואה מיטראן – שידע משהו על נשים ואמירים. לאחר כל מערכת בחירות מתישה היה אומר: “סוף־סוף אפשר לחזור אל הנשים ואל העצים”.

אתם מנסים להפוך אותנו לבני דמותכם. לא עוד האדם הוא עץ השדה כמו שכתב נתן זך שלכם, אלא עץ השדה יהיה לאדם. או לפחות יתלבש כמוהו. אבל מבחינתנו להאניש הוא להעניש. בריות יקרות, מההשוואה שעושה בינינו של סילברסטיין ב”העץ הנדיב” אתם לא יוצאים מי יודע מה טוב. הילד מקבל צל, נהנה ממרגוע, נוגס בתפוחים, אך תובענותו גדלה והולכת. לבסוף הוא מבקש כסף, והעץ הנכלם מציע רק את מה שיש לו: “...קח את התפוחים שלי ילד, תמכור אותם בעיר. כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר”.

ברור לנו שלא מאושרים הימים האלה מבחינתכם. אנחנו מבינים את כמיהתכם לחיים תוססים, ליופי, לצבע, אז המשיכו לעשות גרפיטי, טפסו על הקירות. אל תטפסו עלינו, העצים.