מפעם בפעם מפציעה בשמי הפוליטיקה הישראלית אישיות מבטיחה וחדשה המעוררת תקוות בקרב רבים. אישים אלה בדרך כלל באים מקרב הפיקוד הבכיר של צבא ההגנה לישראל. כך היה במקרה של אהוד ברק, שהמיתוס סביבו קודם שנבחר לראשות הממשלה גבל כמעט באגדה, מתובל בסיפורים על יכולתו לפתוח בחושך מנעולים סגורים. ברק, שניצח את נתניהו בגדול, סבר לאחר שנבחר שהוא צריך לתמרן את כולם. בסופו של דבר, תמרן את עצמו והגיע להישג המפוקפק של מי שכיהן את התקופה הקצרה ביותר כראש הממשלה. והיו גם קצינים בכירים אחרים שלא הגיעו למעמד של ראש ממשלה, אך הייתה להם תרומה של ממש לערכי הפוליטיקה שלנו, כמו לדוגמה רב אלוף (במיל') רפאל איתן (רפול), אשר כיהן גם כרמטכ"ל וגם כשר בממשלות ישראל. הוא הקים את מפלגת צומת ועמד בראשה; אולם אף לא אחד מהאישים שבאו מצה"ל, להוציא כמובן את יצחק רבין ומשה דיין משנות העבר, לא הצליח ליצור שינוי אמיתי במבנה הפוליטי בישראל ולשנות ממשית את יחסי הכוחות הפוליטיים.

בתחום הפוליטי והציבורי היכולת החשובה ביותר היא היכולת הניהולית. מה יכול להפיק משרת הציבור מהמשאבים המוצעים. לא הדימוי ולא האגדות סביב האדם. פוליטיקאי בעל שאיפות לא נכנס לעולם הפוליטי כדי לבחוש בתוך מפלגתו, אלא על מנת להגשים מטרות לאומיות. וכשמגיעים לעמדת הכרעה, היכולת הניהולית היא המבחן המרכזי. והנה התבשרנו על כך שראש העיר תל אביב רון חולדאי רוצה לפרוץ ממסגרת הפעילות המוניציפלית אל במת הפוליטיקה הלאומית; ואני חותר לבחינת הכושר הניהולי שלו, בממשות, לא בדימוי.

נתחיל במה שייראה בעיני רבים כמשהו זוטר בחשיבותו: ליד ביתי נבנה בית חינוך חדש, משוכלל ומודרני להפליא, גם המבנה עצמו וגם המתקנים סביבו. שמתי לב שהם לא טורחים לכבות את האור בלילות ומבזבזים את כספי מס הארנונה שאני טורח להעביר לקופת העירייה. פניתי לכל הגורמים הבכירים בעיריית תל אביב ולמרכז השירות, ומאומה לא עזר. הם ממשיכים להשאיר את האורות דולקים בלילות ולעתים גם בסופי שבוע. סיפרתי על תופעה זו לכמה אנשים, והם אמרו לי שכך גם קורה בבתי החינוך המשקיפים מול בתיהם.

רק לאחרונה זכתה העיר תל אביב למקום המאוד מכובד במדד הערים היקרות בעולם. היא טיפסה מעלה למקום החמישי, יקרה אף יותר מז'נבה. האשם אינו כולו בעיריית תל אביב, אבל יש לה תרומה נכבדה להישג מפוקפק זה, שכן מס הארנונה גבוה והמס המוטל על העסקים בעיר על כל גווניו הוא גבוה מאוד. דוגמה לכך היא שיטת החיוב באגרת השילוט.

רק עתה פורסם מחקר של אוניברסיטת תל אביב שבו היא מצביעה על הכשל של העירייה בניהול שכונות בדרום תל אביב שמרביתן נשחקו, ואף גוועו מול התפשטות מבקשי המקלט בישראל. ללא ספק, בעיה כבדת משקל שההתמודדות איתה כלל אינה פשוטה. אבל לא נראה שעיריית תל אביב, בראשות ראש עיר המכהן למעלה מ־20 שנים, אכן מחזיקה את המושכות ומשפיעה בכיוון חיובי נגד הכרסום האטי שנגרם לשכונות דרום העיר ולאוכלוסייה הוותיקה הגרה שם.

עיריית תל אביב מבצעת היטב את פרויקט סלילתם של שבילי אופניים בתוך עורקי תחבורה ראשיים. היא הצרה שדרות עצים וקיבעה נתיבי אופניים ליד המדרכות, איפה שהיה פעם חלק מהכביש. כבישים הוצרו ושבילי אופניים פותחו. עבודה זו נמשכת בתנופה גם היום, ועל כן קיוו תושבי העיר, ובצדק, שרוכבי האופניים אכן ירכבו בשבילי האופניים ויחדלו מלרסק פה ושם הולכי רגל הפוסעים על המדרכות בתחושת ביטחון מוטעית. זה לא קרה משום שכאן צריך לא השקעה בתשתית, אלא יכולת ניהולית, ידיעה איך אתה יוצר אכיפה ואיך אתה משנה דפוסי התנהגות.

אני קורא מדי שבוע את מספר הנפגעים מתאונות אופניים וקורקינט, ובמקום ראש העיר חולדאי לא הייתי נרדם בלילות. הרי האחריות היא שלו. הוא צריך לדאוג שתהיה אכיפה ושרוכבי האופניים ינועו בשבילי האופניים בלבד ולא על המדרכות; אחרת איזה ערך יש בכלל לנתיבי האופניים, לאחר שכבר הקרבנו עבורם חלק מעצי העיר. אני מקווה שראש העיר תל אביב־יפו רון חולדאי יקרא רשימתי זו ואף ירצה להשיב עליה, כי על המכתבים שלי הממוענים אליו הוא טרם השיב.