היום, כשכף רגלם של 500 העולים מאתיופיה תדרוך על אדמת ישראל, הם יתקשו מן הסתם להכיל את התרגשותם ברגע השיא של חייהם. מכאן, כפי שמלמדת ההיסטוריה, הדרך תהיה רצופת מהמורות וייסורים. כגודל התקווה כן עומק האכזבה. ישראל אוהבת את רעיון העלייה, אבל הישראלים לא אוהבים במיוחד את העולים.

שום דבר לא השתנה מאז מערכון העליות המפורסם של אורי זוהר ואריק איינשטיין. קשה להיות מהגר, אבל קשה כפליים להיות עולה מאתיופיה. ישראל המתהדרת בהיותה ארץ קולטת עלייה, נגועה בגזענות. צבע העור ודעות קדומות יוצרים מעגל אפליה שגם בני הדור השלישי שנולדו בארץ, מתקשים לפרוץ. 

מבצע “צור ישראל” שיצא השבוע לדרך אמור לתקן עוול מתמשך ולהעלות לארץ 2,000 יהודים היושבים במחנות מעבר באדיס אבבה ובגונדר בתנאים קשים זה שנים. לצד השמחה וההתרגשות מאיחוד משפחות (גם אם באיחור ניכר), צריך להזכיר שהממשלה החליטה בנובמבר 2015 להעלות את כל היהודים בני הפלשמורה בתוך חמש שנים. למותר לציין שהיא לא עמדה בהבטחתה. מעטים בלבד עלו בשנים האחרונות, וגם כעת לא מדובר על העלאתם של כל מבקשי העלייה. אלפים ייאלצו להישאר שם, בעוני, בתנאי מחיה קשים ובעיקר בחוסר ודאות. 

קשה שלא לתהות מדוע הממשלה מתמהמהת כל כך. כמה זמן נדרש לברר מיהו יהודי? כמה אטימות נדרשת כדי להותיר אנשים בהמתנה ללא נודע? אי אפשר שלא להתקומם גם כנגד מדיניות המכסות של הממשלה המגבילה את הזכאות תוך שהיא חותרת למעשה תחת חוק השבות הקובע כי כל יהודי זכאי לעלות לישראל. מדינת ישראל קלטה בראשית שנות ה־90 מיליון יהודים ממדינות חבר העמים. לא ייתכן שהיא אינה מסוגלת לקלוט עוד כמה אלפים.

ניתן להניח שאלמלא צבע העור והחשד של גורמים חרדיים באשר ליהדותם, כנראה לא הייתה מתעוררת בעיה. לא הועילו הפסיקה ההיסטורית והחד־משמעית של הרב עובדיה יוסף, וגם לא החלטת הרבנות הראשית שאימצה את פסיקתו לפני כשנה. הספק נותר למעשה, גם אם לא להלכה. מבצע “צור ישראל” הוא מבצע קטן המתרחש באיחור רב ובעקבות מאבק ממושך.

אם לא מטעמים גזעניים, כלל לא ברור מדוע נדרש לקבוע מכסות עלייה ליהודי אתיופיה, ומה מונע ממדינת ישראל לפתוח את שעריה ואת לבה לכמה אלפי יהודים שבני משפחותיהם חיים בישראל (מרביתם קרובים מדרגה ראשונה) כדי שיוכלו להתאחד עם יקיריהם. מדובר בזכויות אדם בסיסיות וביחס אנושי. כך קובע החוק, כך קבעה הממשלה, וזה גם צו המצפון. 

מטוס מיוחד שעל סיפונו יו”ר הסוכנות היהודית, יצחק הרצוג, ושרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו־שטה, יצא בתחילת השבוע לאתיופיה לקבל את קבוצת העולים הראשונה בגל הזה וללוות אותם בדרכם לארץ. בעבור תמנו־שטה שנולדה באתיופיה, עלתה בגיל 3 ונאלצה להיפרד מאמה למשך שנה, זו סגירת מעגל. מי כמוה יודעת כמה כוחות נדרשים כדי לנתץ את תקרת הזכוכית הנמוכה ולהתגבר על מחסום הבורות של החברה הישראלית כלפי עולי אתיופיה.

במובן הזה תמנו־שטה היא יוצאת מן הכלל שצריכה להעיד על הכלל. קבלת הפנים שהיא עורכת היום היא רק צעד ראשון בדרך לנחיתה רכה ולתיקון עוול היסטורי. חובת ההוכחה מוטלת עליה. אחרי שיתעוררו מחלום שיבת ציון יש לקוות שהעולים הבאים היום בשערי מדינת ישראל לא ייזנחו לנפשם בכור ההיתוך הישראלי. זה האתגר ומבחנה הגדול של תמנו־שטה.