לאחרונה פרסמתי באתר “שווים”, שעוסק באנשים עם מוגבלויות, כתבה שסקרה את הנושאים פוליטיקה ומוגבלות. כשנשאלתי לאחרונה על ידי חבר מועצה במנצ’סטר שבבריטניה איך נראה הטיפול באנשים עם מוגבלויות בישראל, תשובתי הייתה שאם היינו משלבים את הדאגה שקיימת לבעלי מוגבלויות בישראל, לצד ההטבות שהם מקבלים בבריטניה, היינו מקבלים את התמונה המושלמת.

באפריל האחרון, בעיצומו של הגל הראשון של הקורונה, פרסם משרד הבריאות מסמך שדירג את סוגי החולים שיזכו לטיפול אם מערכת הבריאות תקרוס, לפי סדר עדיפות. בעדיפות נמוכה מוקמו אנשים עם מוגבלות, מה שעורר סערה. במאמר שכתבתי לאחרונה הדגשתי כמה שאנשים עם מוגבלות חיים בבדידות תמידית, שמועצמת כעת בתקופת הקורונה. כשמסתכלים עליי, עיתונאי עם תסמונת אספרגר, רואים אדם מוצלח. אבל גם לי יש חוסר רצון לפעמים לשתף פעולה עם העולם האכזרי בחוץ. קשה לחיות במדינה שבה אחת הקללות הנפוצות היא “אוטיסט”.

לג’ו ביידן, הנשיא הנבחר של ארצות הברית, יש מצע ראוי להערכה וליישום בנושא אנשים עם מוגבלות, ולו בעצמו יש גמגום קל. הזכרתי את זה לאבא שלי, שהוא רב באנגליה, וגם דיברתי איתו על כמה מנהיגים בתורה שהיו עם מוגבלויות. אבא שלי סיפר לי שהר”ן, גדול חכמי התורה

במאה ה־14, אמר שהמשמעות של מנהיג עם מוגבלות היא שלא נבחר בגלל צורת הדיבור שלו, אלא בזכות הדרך שבה הוא מנהיג את הכלל.
במדינת ישראל יש לכבד כל אדם עם מוגבלות בכך שנהפוך אותו לשווה לנו. עלינו למצוא דרך לאפשר חיים בכבוד למרות המוגבלות. היום, היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות, אני מצפה מהמדינה לקחת אחריות על הנושא של שוויון ושילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה. בואו נזכור ששוני וגיוון הופכים את העולם ליפה יותר. זה הזמן להביאם לקדמת הבמה.