נהוג לעסוק במעורבות הגסה של הממסד הרבני בחיי המשפחה; בכפיפות הממוסדת של כולנו לחוקי הדת הארכאיים, גם אם איננו מאמינים בהם; בשרירותיות שבה המדינה מחליטה מי מאיתנו ראוי להקים משפחה ומי לא. אך פחות פופולרי לבחון לעומק את טיב התועלת שבמעורבות, שלא לומר הפולשנות, של מערכת המשפט בחיי המשפחה.

אחת הדוגמאות האבסורדיות של המשפטיזציה של המשפחה היא הדרישה שתוקף הסכמי ממון בין זוגות נשואים יותנה לאחר נישואיהם באישור של בית משפט. כך נקבע בחוק משנת 1973. בדרך זאת ובאופן אבסורדי קובעת המדינה מדרג של זוגות, כאשר הזוגות הנשואים מחויבים באישור בית משפט של כל הסכם ממון שנערך ביניהם, בניגוד לזוגות ידועים בציבור, שמהם לא נדרש אישור כלשהו. למעשה, בעצם החתונה, חותמים בני הזוג על היתר למדינה ולבתי המשפט לפלוש לתוך משפחתם ולהכניס ידה לרכושם.

עם הקמת בתי המשפט לענייני משפחה בשנת 1995, נפתח חלון הזדמנויות מרענן לעשות שינוי. או אז התעורר דיון בשאלה אם על בתי המשפט לענייני משפחה לעסוק באישורי הסכמות בין בני הזוג, או שעיקר עבודתם יהיה עיסוק בסכסוכים ופתרונם. לצערי, הגישה המרחיבה היא שהתקבלה. כך, במקום לשמש רק כמי שמבררים מחלוקות משפחתיות ופוסקים בעניינן, הרחיב המחוקק את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה לכל תחום הפיקוח על ההסכמות בין בני הזוג, שחורג מהמקום הנכון וההגיוני ביחס למידת המעורבות של המדינה בענייני המשפחה.

בית דין רבני (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
בית דין רבני (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


תמיד יהיו הצדקות להרחבת הסמכויות ולמדיניות פולשנית של המדינה, לרוב הן אפילו יישמעו נכונות: המדינה צריכה להגן על הצד החלש בנישואים ולמנוע הסכמים בכפייה, יטענו מצדדי פולשנות המדינה, אבל עלינו לשאול את עצמנו לא רק על מי אנחנו מגינים, אלא במי אנחנו פוגעים. הפיכתה של המדינה לגורם שהסכמי ממון מחייבים את אישורו - מחייבת את בני הזוג לפתוח את כל מצאי רכושם בפני המדינה וגורמת לרבים להימנע מעצם עריכת ההסכמים.

טועים מי שמפרידים בין המשפטיזציה של המשפחה במקרה הזה לבין הפולשנות של החוק הדתי למשפחה. שני הדברים נובעים מאותה ראייה של המדינה כמי שיש לה זכות להתערב באהבה ובחיינו הפרטיים. בשמם של ערכים דתיים במקרה אחד, ולכאורה ערכים אוניברסליים במקרה השני, "מלאימה" המדינה את המשפחה, מתערבת בה ומבקשת להסדיר את המקום הכי פרטי בחיינו. בעצם ההצדקה למשפטיזציה במקרה האחד, אנחנו נותנים לגיטימציה לדתיזציה במקרה השני.

הדרך אומנם רצופה כוונות טובות, אך במקרה הזה הדרך היא בידול משפחות מסוימות מאחרות, והכנסתן של המשפחות המסורתיות לסד השפיטה, תוך מעורבות עמוקה בעניינן. תחושת החסד לכאורה שהמדינה מבקשת להעניק הפכה כיום לנטל מיותר שאינו מתאים לרוח הזמן. נכון יהיה אם המדינה תעניק הכרה למשפחה שבחרנו להיות חלק ממנה ותדאג שכולנו נקבל את מלוא זכויותינו באופן שוויוני.

הכותבת היא מנכ"לית ומייסדת ארגון "משפחה חדשה".