לפני כשנה פגשתי מאות חיילים בודדים במדי צה"ל במסגרת יום סידורים מרוכז שנערך עבורם בבית החייל בתל אביב בחסות ארגון "נפש בנפש". אלו היו מאות צעירים דוברי אנגלית, עברית, רוסית, צרפתית, גרמנית וספרדית שעזבו את המשפחה והחברים ועלו על מטוס ארצה כדי לשרת בצה"ל. המפגש עמם היה מרגש ומרומם נפש. אלא שמאז פרצה מגיפת הקורונה, שהעמידה גם את אותם חיילים בודדים, שמאז רבים מהם השתחררו, בפני אתגר לא פשוט.

השירות הצבאי איננו קל עבור רבים, אך קשה אף יותר לכלל החיילים הבודדים, הן העולים והן הישראלים ללא עורף משפחתי. כל עוד הם משרתים בצבא, יש להם מסגרת תומכת שגם מזכה אותם בהטבות, אך לאחר שחרורם הם מוצאים עצמם כבודדים ללא אף מסגרת, ונדרשים לכלכל את עצמם, למצוא מקום מגורים ולקבל החלטות הנוגעות לעתידם.

מוקד לחיילים בודדים (צילום: אלוני מור)מוקד לחיילים בודדים (צילום: אלוני מור)


בתקופת הקורונה כאמור הקשיים הולכים ומתעצמים. מדי יום ביומו אנו נחשפים לעדויות קשות מצד אותם החיילים הבודדים שהתגייסו לצה"ל ממניעים ציוניים, ורבים מהם קיוו להישאר בארץ בתום שירותם הצבאי. תחומי התעסוקה הקלאסיים שאליהם פנו בעבר לאחר השחרור, כגון מלצרות, אבטחה, דיילות וכו', כמעט אינם רלוונטיים כיום. בניגוד לחבריהם הצעירים, אין להם היכולת לשוב לבית ההורים עד שוך הסערה. לעתים המוצא היחיד העומד בפניהם הוא לשוב לארצות מוצאם. כך אנו מפסידים רבים וטובים אשר באו לכאן לבנות ולהיבנות באופן הטהור ביותר.

בישראל יש אנשים וארגונים אשר פועלים רבות למען החיילים הבודדים ועוטפים אותם בחום, אך לעתים החיילים הללו הולכים לאיבוד בסבך העמותות; בין אלו המסייעות בשכר דירה ובין אלו המארגנות ארוחות שבת. ריבוי הגופים הופך למסלול מכשולים בדרך של אותם צעירים שנתנו את זמנם ומרצם למען המדינה למימוש זכויותיהם. יתרה מזו, ריבוי הגופים והכתובות אינו מאפשר מעקב אמיתי ברמה הפרטנית, ומן הסתם יש משתחררים המקבלים סיוע כלשהו ויש כאלו אשר כלל אינם מקבלים סיוע, והמערכת איננה יודעת זאת.

מניסיוני בעבודה במשרדי הממשלה ובמגזר הציבורי למדתי כי רק גוף אחד שממפה את הצרכים ואת המענים הקיימים או הנדרשים, ואשר במקביל מרכז את המידע על האוכלוסייה הזקוקה לסיוע, יכול לתת מענה אמיתי לצורך קיים.

עלינו לצמצם את אי־הוודאות הכרוכה בעלייה של אותם חיילים ארצה ובהשתלבותם במערכת הצבאית ובחברה, ולספק להם את כל השירותים המגיעים להם בנושאי כלכלה, דיור, בריאות, השכלה, חברה ועוד. אנחנו זקוקים באופן מיידי לגיבוש תוכנית לאומית אשר תיתן מענה לחוסרים הקיימים, תמנף עוצמות קיימות ותגדיל את האפשרות לשילובם של חיילים בודדים בחברה הישראלית לטווח הארוך. 

הכותבת כיהנה כמנכ"לית ויצו וכמנכ"לית המשרד לקליטת העלייה, שימשה סוכנת במוסד וכיום הינה חברה במועצה הציבורית של ארגון "נפש בנפש"