"אלך קדימה, השוטר, קדימה! ראשי ארים יותר, יותר ארימה", שר יוסף גולנד ב־1935 ב"שיר השוטר" של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי, אך האם זה עדיין מאפיין את השוטר הישראלי כ־85 שנים אחר כך? משטרת ישראל נמצאת כל יום בחדשות, ובפרט לאחרונה. מותו של הצעיר אהוביה סנדק הוא טרגדיה, ונסיבות מותו המיותר בהחלט צריכות להיחקר, הן מצד המרדף המשטרתי, אך גם מהצד של נוסעי המכונית, שלפי הודעת המשטרה יידו אבנים על רכבים של ערבים, ומהצד של הנהג של מכונית המוות, שלפי הפרסומים פתח בדהירה מטורפת כדי לברוח מהשוטרים. אינני יודע אם אהוביה ז"ל היה חלק מנוער הגבעות, חבורה מפרת חוק הידועה בהתגרויות בחיילי צה"ל ובשוטרי ישראל, אך ההפגנות האלימות שאורגנו על ידם, ושהתקשורת המוטה כינתה משום מה "הפגנות הימין", מטילות צל על זכרו.

ההפגנות האלימות על הרג אהוביה סנדק ז"ל (קרדיט: דוברות המשטרה)

ומעניין לעניין, ובהחלט לא באותו עניין; מעל 100 ערבים אזרחי ישראל נרצחו בידי ערבים ישראלים אחרים במהלך 2020, וגם השנה החדשה נפתחה עם מקרי רצח נוספים. נקווה שאלה שאומרים שזה חלק מהתרבות הערבית טועים, אבל גם אם לא, אסור למדינת ישראל כמדינת חוק לעבור על זה לסדר היום. רוב ראשי החברה הערבית, במקום להסתכל פנימה, מעדיפים להאשים את הממשלה (ובעניין זה הם אינם נבדלים מהיהודים שאוהבים להאשים את הממשלה ואת העומד בראשה בכל דבר ועניין, מהקורונה ועד מזג האוויר) ולהפגין לא באום אל־פחם או בבאקה אל־גרבייה, אלא לפני מטה המשטרה או ברחבת הכנסת (ואולי רחבת הכנסת היא אכן המקום הנכון להפגנות, כדי למחות על כך שנציגיהם בכנסת מעדיפים לעסוק בפוליטיקה במקום בסוגיות החשובות של קהילתם). מייסם ג'לג'ולי, יו"ר נעמת במשולש הדרומי, אבחנה במאמר בעיתון "גלובס" בצורה נכונה את "הכאוס המוחלט בחברה הערבית", העירה שהיישובים הערביים "הפכו למערב הפרוע של המדינה" ושאלה: "איפה המשטרה, למה אין אכיפה?". היא גם הזמינה את הציבור היהודי ומקבלי ההחלטות להסתכל לאמהות ולילדים היתומים בעיניים, אך לא שאלה את עצמה מדוע היא מזמינה את הציבור היהודי לעשות זאת ולא את הציבור הערבי. משטרת ישראל עמלה קשה כדי לאסוף את הנשק הבלתי חוקי הרב שבידי הציבור הערבי, חלקו מהברחות מצה"ל וחלקו ממקורות אחרים, אבל היא לא תוכל להצליח בכך ללא שיתוף פעולה מלא מצד החברה הערבית עצמה ומנהיגיה, שאחדים מהם מבכרים להאשים את המשטרה כשהיא פועלת להעמקת הנוכחות שלה ביישוב הערבי, בשיקולים זרים או בהתעמרות מטעמים פוליטיים.

מלאכתם של המשרתים והמשרתות במשטרת ישראל איננה קלה; כשהם פועלים בנחרצות נגד עבריינים מבני המיעוטים מאשימים אותם באפליה; כשהם מנסים לבלום את ההתפרעות בבלפור, בכיכר פריז או בצמתים, מציגים אותם בתקשורת כקלגסים בשירות הממשלה; כשהם פועלים לפיזור ההפגנות של קיצוני החרדים בירושלים ובבני ברק צועקים להם "נאצים"; כשהם נאלצים להתמודד עם הבעיות של המהגרים הבלתי חוקיים בדרום תל אביב, מאשימים אותם בחוסר הומניות. ובנוסף לכך, אין לשכוח, המשטרה, כולל משמר הגבול, גם ממלאת תפקיד מרכזי במלחמה בטרור.

משטרות בכל העולם אינן תמיד מוסד אהוד במיוחד ולעתים הן משמשות, בעיקר באמריקה של היום, אבן שואבת לחתרנות פוליטית מצד השמאל הפופוליסטי והאנרכיסטי נגד הסדר הקיים. "לבטל את המשטרה" היא סיסמתם של מחרחרי הכאוס בכל העולם. משטרה יעילה, מתפקדת ונקיית כפיים היא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה, ומתפקידה המרכזי של כל ממשלה לשמירה על שלום הציבור. המשטרה בהחלט חייבת לבקר את עצמה באופן מתמיד כדי לעקור משורותיה תופעות של אלימות או של שחיתות — והיו אצלנו כאלה וגם כאלה — ויש לצפות ממ"מ המפכ"ל החדש, קובי שבתאי, שיתייחס למשימה הזאת ללא לאות ומשוא פנים ושגם יגרש את הצללים שאפיינו את המשטרה בתקופת המפכ"ל הקודם. יש מי שטוענים ששורש כל רע הוא שהציבור איננו "מפחד מהמשטרה", אך לא הפחד צריך להנחות את יחסו של הציבור למשטרה אלא האמון ביעילותה וביושרה, וההערכה לתפקיד החיוני שהיא ממלאת. ואז, כמו בשורות המסיימות בשיר החביב של אלתרמן, נוכל לומר: "לכן כל פלא אין אם אין לנו איש יותר מכובד מן השוטר".