אנחנו נמצאים על ספה של אחת ממערכות הבחירות הקצרות בהיסטוריה של ישראל, אך מן הדרמטיות ביותר. הגם שאין להתייחס לסקרי בחירות, בוודאי בשלב מוקדם זה, כנתוני אמת, הרי הם בהחלט מספקים הצצה להלכי הרוח של הציבור הבוחר.

אחד המדדים שממעטים להתייחס אליהם הוא שיעור אלה שטרם החליטו. סביר שמצביעי המפלגות הקיימות, אשר התמודדו בפעם שעברה, כבר גיבשו דעה מקדמית. התעלומה הגדולה היא המפלגות שלא היו קיימות בפעם שעברה, וזאת בהנחה שכחול לבן תיעלם כליל או שתעבור בעור שיניה את אחוז החסימה.

היה וסקרי דעת הקהל מצליחים לפצח את תעלומת המפלגות החדשות ואת הנסקרים ש”טרם החליטו” בשלב זה, הרי תמונת המצב לאחר הבחירות מתגבשת באורח חדש ואף מהפכני: הליכוד יקבל כנראה את קולות הבסיס בלבד (סביב 30 מנדטים או פחות), גדעון סער ישאב 4־5 מנדטים ממצביעי כחול לבן בעבר, 7־8 ממצביעי הליכוד ועוד 5־6 מן "הימין הרך”, המחפש מפלגת ימין מתונה ובעלת בשורה חדשה, כלומר בסך הכל כ־20 מנדטים או פחות;

יש עתיד הצליחה לפתח בשנותיה בסיס משמעותי העומד על כ־15 מנדטים; ישראל ביתנו עם 7 מנדטים; ימינה תיאבק על 12 המנדטים של הימין האידיאולוגי, שהצביע עבור סיעותיה בעבר;

הרשימה המשותפת תעמוד על כ־10 מנדטים; שתי הסיעות החרדיות המונות כ־16 מנדטים מתבססות בדרך כלל על אלקטורט קשיח למדי; ואם מרצ תעבור את אחוז החסימה, מדובר ב־5 מנדטים. שאר המנדטים מהווים את נושא הבחירות הפעם. מהם יבואו חברי הכנסת שיכריעו את פני הממשלה הבאה.

למנדטים אלה נושאים עיניים אבי ניסנקורן, רון חולדאי, עפר שלח ואחרים. היה ויקימו מפלגה סוציאל־דמוקרטית, מעין “שמאל רך”, שעיקר עניינה הרווחה החברתית־כלכלית של החברה הישראלית ויניחו את הסוגיה המדינית־ביטחונית לעתיד לבוא, יוכלו אולי ליהנות מהפוטנציאל הקיים.

ביום שאחרי הבחירות והרכבת הממשלה החדשה תיאלץ כל ממשלה בכל הרכב שהוא לנקוט צעדי חירום כלכליים בלתי פופולריים בעליל. אין ספק כי בריאותה הכלכלית של המדינה תחייב קיצוץ הטבות היתר של אוכלוסיות מסוימות למרות המחיר הפוליטי הנדרש. במקביל, יש צורך בהבטחת שוויון אזרחי מלא לערבים אזרחי ישראל.

הממשלה החדשה תיאלץ גם להתמודד עם ממשל אמריקאי שיהיה פחות אוהד מזה של הנשיא טראמפ, ולפיכך לא תוכל להיענות לדרישות הימין העמוק. יתר על כן, ייתכן שהמשך ההתבססות האיראנית בסוריה והמשך מאמצי איראן בתחום הגרעין יחייבו כל ממשלה לצעדים חריפים מאלה אשר ננקטו בעבר. כל אלה מחייבים הסכמה לאומית רחבה.

לנוכח התגברות האתגרים מבית ומחוץ מתבקשת ממשלה רחבה שלא תספק את השוליים הפוליטיים, אך תזכה בהסכמה לאומית רחבה. אם לחזור להערכות הסוקרים, נכון לימים אלה, אין ביכולתו של הליכוד להרכיב קואליציה כזו. ממשלת אחדות לאומית בראשות סער, בהשתתפות מפלגה סוציאל־דמוקרטית משמעותית, ימינה ואולי יש עתיד, יכולה להוות בסיס איתן לקואליציה כזו.

לא תהיה הפתעה אם שליש מסיעת הליכוד יפרוש בנסיבות אלה ויצטרף למבנה פוליטי זה. מן הראוי שמרכיב הממשלה והעומד בראשה יציע לכל סיעות הבית, כולל החרדים והערבים, להצטרף לקואליציה. זאת, כמובן, תוך קבלת קווי היסוד המוסכמים.

כאמור, אם המגמות שחוזים הסוקרים הן נכונות, הרי הבחירות הללו עשויות להניב תוצאות שהיו בלתי אפשריות במערך המפלגתי שהיה קיים בכנסת היוצאת. לא מן הנמנע שמטבע הלשון “מהפך” ישוב לחיינו הפוליטיים. 

הכותב הוא חוקר באוניברסיטת חיפה, לשעבר המדען הראשי של משרד המדע והטכנולוגיה. מאמר זה אינו משקף את דעתה של האוניברסיטה