מטעמי נוחות והרגל עדיין קוראים להן מפלגות, אבל הרשימות שיתמודדו בבחירות הקרובות ראויות לשם אחר – נבחרות או הרכבים או סתם קבוצות מתמודדים. בסך הכל מדובר באוסף אקלקטי של אנשים המתייצבים אחרי יושב ראש כלשהו המכונה בפיהם מנהיג. למעשה, ככל שמתברר מיהם השחקנים הישנים והחדשים שיתמודדו בבחירות הקרובות, נחשף לנגד עינינו רפרטואר פוליטי די משמים של הצגות יחיד.
רוב המפלגות החדשות כלל לא עוברות את אחוז החסימה, והתמיכה המזערית בהן עומדת ביחס הפוך לאספירציות של ראשיהן. חולדאי, זליכה ושלח משמאל, ומימין, בתמונת ראי, יעלון וסמוטריץ’. הפוליטיקה הפכה למכרז בסגנון של תחרות יופי. במקום לרכז אנרגיות ולאגם משאבים כדי להציג אלטרנטיבה רצינית לנתניהו, שהשחית את המערכת הפוליטית, כל אחד מרוכז בעצמו.
עפר שלח הוא דוגמה מובהקת לשילוב הקטלני בין אגו מפותח לליקוי מאורות פוליטי. חבר כנסת מוערך ומנוסה שהתנתק ממפלגת האם שהיה ממקימיה ופנה לדרך חדשה. על פניו, העילה המרכזית לגירושים המכוערים מיש עתיד נעוצה בסירובו של לפיד להיענות לדרישתו לקיים בחירות פנימיות לראשות המפלגה. שלח פרש לבדו והקים את “תנופה”. איש לא הלך בעקבותיו. בפועל לא תהיה התמודדות על ראשות המפלגה החדשה שהקים, ועל פריימריז לבחירת רשימת מועמדים בוודאי שאין מה לדבר. את התוצאה של הסיבוב הפוליטי המיותר הזה, שלו ושל אחרים, נראה בכנסת הבאה, שאת ספסליה יאכלסו נציגים מן הגורן ומן היקב שהתקבצו בשיטת חבר מביא חבר.
דווקא נתניהו, המחולל של הכאוס הפוליטי, שתרם לא מעט להתפרקותן של מפלגות רבות, שומר על בסיס כוחו של הליכוד. לכאורה, הליכוד נותרה מפלגה דמוקרטית, אבל גם היא שינתה פניה לבלי הכר ומתנהלת זה מכבר בדפוסים של שלטון יחיד, פולחן אישיות וסגידה למנהיג. הדמוקרטיה נותרה כסות ומס שפתיים המשרתים את נתניהו ואולי קומץ מאנשי שלומו.
בעבר שימשו המפלגות פלטפורמה רעיונית להגשמה של ערכים ואידיאלים. לא לחינם זכתה העבודה לתואר המפלגה שהקימה את המדינה. חבריה וראשיה היו ברובם אנשי מעשה. היה עליהם לעבוד קשה ולהציג קבלות של ממש כדי לזכות באמון הבוחרים. גם אז היה האגו שחקן פוליטי, אבל בוודאי לא שחקן מרכזי, מבן גוריון ועד רבין, פרס, ברק ושרון (במובן הזה אשכול ושמיר היו יוצאי דופן). כשהם התבלבלו, היה מי שהזכיר להם שבראש סדר העדיפות ניצבים המדינה ואזרחיה, אחר כך המפלגה, ורק בסוף התור עומד בצניעות ה”אני”. היום התהפכו היוצרות.
הפוליטיקה הפכה לכלי שרת של פוליטיקאים בעלי אגו מנופח, ובראשם נתניהו (“אני, אני, אני”) ששכלל את השיטה. אוויר חם ממלא את סביבתם, וסקרים מחמיאים שתאריך התפוגה שלהם חל ביום שבו נעשו, מערפלים להם את החושים. כל אחד רוצה להיות משהו או מישהו או לפחות מפלגת בוטיק, לשווק רעיון אחד או שניים ולקוות שההמונים יבואו בעקבותיו משל היה החלילן מהמלין. מה פלא שהמפלגות החדשות עמוסות בטסטוסטרון גברי חסר מודעות עצמית. אין אף אישה שבוחן המציאות שלה מטושטש עד כדי כך שתציב את עצמה בראש מפלגה אד־הוק ותחשוב שאישיותה בלבד היא המסר. בהקשר הזה קשה שלא להיזכר בציפי לבני, שספגה לעג תקשורתי ופוליטי כשהפצירה בשותפיה “לשים את האגו בצד”. במקום לאמץ את הנוסחה המנצחת, הם דבקו באגו ושמו את לבני בצד.
הסדר המארגן הישן, שהיה מבוסס על מפלגה ששיקפה סל רעיוני, קרס, ובמקומו לא קמה אלטרנטיבה ראויה. לא מדובר במשבר מנהיגות בלבד, אלא במשבר דמוקרטי עמוק שסופו לא נראה באופק. דווקא משום כך צריך לזכור ולהזכיר שדמוקרטיה איננה מופע יחיד, אלא משחק קבוצתי מורכב המבוסס על מכנה משותף רחב. ולכן, יותר מכל, החברה הישראלית זקוקה בימים אלה למנהיגים פוליטיים יצירתיים המסוגלים לכבוש את יצרם.