לא הייתי מגיש כתב אישום נגד אריה שיף, תושב ערד, על המתה בקלות דעת על שום שהוא ירה למוות במי שניסה לגנוב את רכבו; ואם בכל אופן מוצדק להגיש נגדו מטעמים כלליים של הסדר הציבורי כתב אישום, הענישה שיש להטיל עליו - נכון שתהיה סמלית בלבד.

למסקנה זו הגעתי משלושה טעמים עיקריים: הראשון, הוא מימש נכונה את זכות ההגנה העצמית שהיא זכות יסוד חקוקה, השני, הוא פעל נכונה בראייה מציאותית של נסיבות המקרה, והשלישי, הוא שירת אינטרס ציבורי רב חשיבות. הקניין הפרטי בישראל הינו זכות יסוד על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לזכות יסוד זו יש ממשות רק אם בעל הרכוש יכול להגן על רכושו. רשויות המדינה לעולם לא יוכלו להגן על רכוש הפרט בפני שטף עבירות הרכוש.

הירי בפורץ בערד. צילום: מצלמות אבטחה

בארצות הברית מנוסחת זכות ההגנה העצמית מפורשות בחוקה. במרבית המדינות זכות ההגנה העצמית מוצאת את ביטויה בקוד הפלילי, והמבנה הוא, בדרך כלל, שאדם פטור מאחריות פלילית אם הוא פעל על מנת להגן על חייו, על גופו או על רכושו בהתאם לעקרונות הקוד הפלילי. כך הוא החוק בישראל.

בתקופת כהונתי כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה־12, סברתי שמן הנכון לשנות את עקרונות ההגנה העצמית. על פי ההגדרה המנדטורית שהייתה נהוגה עד אז, הסיכון במקרה של ביצוע עבירה הוטל על מי שהותקף. אסור היה לו, בעת שהוא מגן על עצמו, לגרום לתוקף נזק חמור יותר ממה שהתוקף התכוון לגרום לו. הגדרה זו לא עומדת במבחן המציאות. אם אדם מבצע פשע, מן הראוי שבסיכון על ביצוע הפשע יישא התוקף ולא המותקף. מי שמותקף לא תמיד יכול לדעת מה בדיוק הנזק שהתוקף רצה לגרום לו. והיו מקרים טרגיים שאלה שהותקפו היססו להגן על עצמם מיידית וכך איבדו את חייהם. התיקון שעשינו בשנת 1991 קבע שאדם לא יישא באחריות פלילית אם הוא פעל כדי למנוע את הפגיעה בו באופן סביר בהתחשב בנסיבות העניין. זהו כבר מבחן שונה לחלוטין ממה שהיה מקובל עד אז.

לאחר האירוע של שי דרומי, שהגן על משקו החקלאי, הוסף תיקון ספציפי מיוחד של הגנה על בית מגורים או עסק או משק חקלאי. גם כאן הוצב כעקרון יסוד מבחן הסבירות - מה היה סביר שיעשה בעל הרכוש כדי להגן על ביתו או על משקו החקלאי.כשאדם חווה אישית ובשעת מעשה ניסיון של פושע הפורץ אל רכבו ומנסה לגנוב את רכושו, מה בפועל האופציות העומדות בפניו? אם הוא צועק על הפושע בקול מחאה ומנופף בידיו, הפושע יסתלק מהמקום עם רכבו ללא נטילת סיכון.

אבל מי שרוצה להגן על רכושו ולממש את זכות הקניין חייב לפעול מיידית. לא ניתן לצפות כיצד ינהג פושע הנתפס בזמן ביצוע הפשע, ואסור שמי שמותקף ייטול אפילו את הסיכון הקטן ביותר. הפושע יכול לצאת מהרכב, לירות בו או לנסות לדקור אותו בסכין. הסיכון כולו חייב להיות מוטל על מבצע הפשע. ובל נשכח, הפושע לא הגיע לקיים שיחת נימוסים, הוא מגיע לבצע מעשה פשע, ואי אפשר לצפות את המשך מעשה הפשע. אלמנט זה חייב להיות מכריע בשיקול הדעת אם המותקף פעל באופן סביר בנסיבות העניין.

זירת הירי בערד (צילום: דוברות המשטרה)זירת הירי בערד (צילום: דוברות המשטרה)


עד היום נכשלה משטרת ישראל בהגנה על הציבור מפני תעשיית גניבת הרכבים. רמת ההרתעה הקיימת אפילו כלפי מי שנתפס ומורשע היא נמוכה מאוד. האם אנחנו רוצים לשדר לגונבי הרכבים שהם יכולים ליטול את רכושנו בתנאים אידיאליים של היעדר כל חשש שיאונה להם כל רע? האם בעל הרכב צריך לעמוד מול מי שגונב את רכבו בדממה ולאפשר לו לבצע את הפשע? בוודאי שלא. יש אינטרס ציבורי עליון שאלה העושים את מקצועם בגניבת רכבים, ידעו שהם נוטלים סיכון אישי אמיתי.

אריה שיף פעל באופן סביר כדי להגן על רכושו. הוא היה חייב למנוע את מעשה הפשע. הוא לא היה צריך להזמין את הפושע לצאת מרכבו ולשוחח עמו על מנת לברר כיצד הוא מתכוון להגיב לאחר שייתפס. לא הייתה לו ברירה אלא לירות במי שמנסה לגנוב את רכבו. אל נצפה מאלה שמתייצבים בפני פושעים התוקפים אותם לנהוג בקור רוח או ברמה של שיקול דעת עיוני.