השנה האחרונה הולידה לישראל שורה ארוכה של אנטי־גיבורים, דוגמת אסף זמיר, מיקי חיימוביץ', גבי אשכנזי, אבי ניסנקורן, משה (בוגי) יעלון ועוד כמה שנחסוך להם את נקיבת שמם במפורש. עלינו לנסות להבין: מה קורה פה? הם הצטרפו לפוליטיקה בהצהרות חגיגיות ונחושות שהם עושים זאת למען המדינה, למען עתיד ילדיהם ולמען עתיד נכדיהם. אך לאחר תקופה - חלקם של לא יותר משנה אחת - הם כבר רוצים לנטוש את המערכה ומוכנים לעטות את מחלצות התבוסתנות.

המעניין ביותר שמדובר באישים שלחלק גדול מהם הישגים מרשימים ביותר בתחום עיסוקם, קודם שנכנסו לפוליטיקה. הישגים שיכלו לשדרג את הרמה הפוליטית בישראל, והנה הם נוטשים את שדה המערכה. לפתע פתאום נדמה שעתיד המדינה כבר לא כל כך חשוב, והדאגה לעתיד ילדיהם ונכדיהם אף היא מתמעטת בחשיבותה. חלקם נוטשים את הספינה בטרם תטבע, וחלקם אולי על שום שהם שואפים לחזור אל חיי היציבות והנוחות שהיו להם, כמובן ברמה היחסית, לעומת המעורבות האינטנסיבית במערכה הפוליטית, ובעיקר במפלס כנסת ישראל וממשלת ישראל.

חלקם הגיעו אל מושבי חברי הכנסת ואף אל משרות רמות בממשלה בקלות יחסית, הישגים שבדרך כלל, מגיעים אליהם אלה המצויים במפלגות המסורתיות לאחר הרבה שנות עמל והשקעת עבודה בתוך המפלגות פנימה. ואף שהיה להם קל, ואולי אפילו דווקא בגלל זה, הם ממהרים לנטוש את המערכה.

אפשר לומר על שורת אישים זו הרבה דברים טובים, אך אין לי אפילו מילה טובה לומר על עצם זה שהם החליטו לנטוש את השדה הפוליטי. הרי ברור לכולנו שחלק גדול מעיצוב הנורמות במדינה נעשה בכנסת ובממשלה. אנו מדינת חוק ונמשיך להיות מדינת חוק, וחברי הכנסת הם אלה המעצבים את החוקים, במידה רבה גם על פי הערכים שלהם והשקפת עולמם האישית.

הם נוטשים, ולמי הם רוצים להשאיר את הכוח והיכולת לעצב את החוקים ולשלוט במוסדות המדינה? לאלה שעיקר עיסוקם בפוליטיקה, המצטיינים בהתלהמות ובשיח אלים ותוקפני? ואולי לאלה שהנאמנות שלהם למפלגה עולה על הנאמנות לעתיד המדינה?

זכיתי להיות חבר כנסת, ומתוך ניסיון אישי למדתי לדעת מה ניתן להשיג בנחישות ובהתמדה. אישים כמו פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' דוד ליבאי, שלי יחימוביץ' וחיים כץ הגיעו להישגים אישיים מרשימים מאוד בהתאם להשקפת עולמם שהביאו לכנסת. הם לא נטשו את המערכה לאחר שנה. הם התמידו ותרמו רבות למערכות השלטון ולציבור בישראל, על פי העקרונות ועולם הערכים שלהם. גם אז המערכת הפוליטית לא הייתה עולם של נוחות ועינוגים, גם אז היה צריך לדעת להיאבק, ולפעמים גם להתכתש מול אלימות מילולית.

במיוחד אני תמה על אשכנזי, אני לא מכיר אותו אישית, אך הוא זכה להערכה ציבורית רחבה והיה שותף מלא למעשה המכריע של פרידה מיש עתיד, מעשה שחרץ את גורלה של כחול לבן, ולכל מה שהתרחש בכחול לבן לאחר מכן תחת מנהיגותו של בני גנץ. הוא מכהן כיום בתפקיד בכיר, מהחשובים שיש בממשלת ישראל, ועל זה נאמר: הגם אתה ברוטוס? גם אתה נוטש את המערכה כשחברך הקרוב, שאיתו שיתפת פעולה באופן מלא, מצוי בבעיה?

כל הנוטשים לא יוכלו לומר לנו שהם נאמנים לעקרונותיהם. הם לא נאמנים לעקרונותיהם. נאמנות לעקרונות מחייבת מאבק על השגת אותם עקרונות, ולא רק השקפה מהצד וביקורת על אלה אשר לידיהם הם מוסרים את הכוח.

כל אלה שהחליטו לפרוש מהמערכה על עתיד המדינה וערכיה, לא רק שמאכזבים בעצם נסיגתם. הם גם גרמו נזק ציבורי רב. איך יוכל הציבור להתייחס בעתיד באמון לאישים עם מטען וניסיון רב השואפים להיכנס לעולם הפוליטי? הציבור כבר לא יוכל להתייחס אליהם באמון - פרי אכזבתו מהנוטשים.