יונית לוי, מגישה מוכשרת, רהוטה למשעי, לא הגיעה לראיון עם ראש הממשלה עם סכין בין השיניים, כפי שקיוו אולי כמה מחבריה למקצוע, בתקווה להפוך אותה לראש חץ במאבקם, חסר התוחלת לטעמי, לכבוש את השלטון. היא הכינה שורה של שאלות ויצאה לדרך. מולה ישב אדם שכבר התנסה, אינספור פעמים, בראיונות מהסוג הזה מול הטובים שבעיתונאי העולם. חלקם, היו מלטפים; אחרים, היו פחות נחמדים. את הלא מנומסים מבין המראיינים הוא ידע לנפנף בלי להרים את קולו.

מה שחשוב לי לומר הוא שאסור לבחון ראיונות מהסוג הזה במשקפיים של “מי יצא מנצח מהראיון”. מטרתו של ראיון היא לאפשר לצופה לשפוט בעצמו. רק במדינת ישראל השסועה, כך מתייחסים לראיונות עם אישי ציבור; קל וחומר, כשנתניהו מגיע לזירה שאיננה מאירה לו פנים.

אז ישבתי גם אני והאזנתי לדברים. לא את כל השאלות אהבתי כשם שלא עם כל התשובות הייתי שלם, אולם בסופם של דברים גיבשתי לעצמי דעה מסוימת. לא במפתיע, כמובן, לא ראיתי סיבה לשנות את דעתי על מי שמוביל אותנו בכישרון בשנים האחרונות. אולם כשקראתי עוד באותו הערב את התגובות של המחנה הנגדי, הבנתי שאין במחנה הזה דבר של ערך; לבד משנאה בלתי מוסברת, לא הגיונית, שאיננה רק לאיש העומד בראש המחנה האחר, אלא לכל מה שהוא מייצג. מישהו אף כתב שאת הראיון היה צריך לנהל כמו “חקירה פלילית”.

קצת קשה להאמין, אבל זה השיח המלווה את מערכת הבחירות הזאת. יותר נכון, את חיינו הציבוריים מזה כמה שנים. מצד אחד, נמצא המחנה שאני משתייך אליו, ומהצד האחר נמצאים הדגלים השחורים, שעד כמה שאני מבין לא רוצים בהמשך המתכונת שבה רצו אבותיה המייסדים של המדינה היהודית והציונית.

המשטר הדמוקרטי סובל מחלוקות, והוא גם מכבד חילופי שלטון. אבל נדמה לי שזה לא כל מה שנושאי הדגלים השחורים רוצים בו. חלקם רוצים, לתפיסתי, ליצור פה אנרכיה ולנצל אותה כדי להמאיס את השלטון הנבחר על האזרחים. כך אני רואה את המפגינים בכל מוצאי שבת, וכך אני רואה את כל אלה שיצאו בשצף־קצף כנגד אי־יכולתה, כביכול, של יונית לוי להשפיל ולבזות את נתניהו. אני מתבונן בדרך שבה האנשים האלה מטפחים את השנאה ומרגיש חובה להזכיר: המדינה היהודית כבר חרבה פעמיים בגלל שנאת חינם.