תדברו על האלימות: לאחרונה עלה לכותרות האירוע המחריד שבמסגרתו פרצו גנבים צעירים לבית פרטי ביישוב בדרום הארץ, ועל פי החשד ביצעו בילדה בת עשר מעשי אונס במיטתה, כשבני הבית ישנים בחדרים הסמוכים. שני הנערים ועוד מבוגר נעצרו. סדר היום שלנו עמוס במעשי פשע ואלימות וידיהן של רשויות החוק קצרות מלהושיע.
הפחד מהלך ברחובות המדינה. הנהיגה בכבישים הפכה לסיוט. ניהול עסק מציב אותך כמטרה לסחיטה. אלימות נגד נשים הפכה למכת מדינה, ועוד לא דיברנו על כנופיות הפשע העושות בדרום ובצפון כבתוך שלהן. בשוליה של כל חברה יש פורעי חוק, עבריינים וארגוני פשיעה. גם אצלנו. אלא שהפשיעה האלימה והעבריינות כבר גולשות מהשוליים והן הופכות לחלק מחיי היומיום.
החברה הישראלית איננה אלימה יותר מחברות אחרות במדינות מערביות. הבעיה היא במבנה החברה בישראל. בעיניהם של חלקים בחברה, שמירת החוק וכיבוד החוק אינם ערך, אלא כורח. אילוץ. ואין זו הבעיה היחידה. היחסים בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת היו תמיד מתוחים, אבל באחרונה חלה הידרדרות חמורה אף יותר ביחסים האלה.
לא יהיה מוגזם להגדיר את יחסן של הרשות המחוקקת ושל המערכת הפוליטית למערכת המשפט כאי־אמון מוחלט. והיחס הזה מחלחל גם לרחוב. נדמה שכיום במקום להתפלל לשלומה של הרשות השופטת, יש רבים מדי המשתלחים בה. יש לומר שהרשות השופטת איננה עומדת מעל לביקורת. יש מקום לביקורת, כל עוד היא מנומקת, מכבדת ועניינית, למשל על משקל היתר הניתן על ידי בית המשפט לזכויותיהם של עבריינים. הרבה מדברים על זכויות הנאשמים והעצורים, אולם נדמה לעתים ששמירת הזכויות שלהם נעשית תוך פגיעה בהרתעה ותוך רמיסת אינטרסים חיוניים של המדינה או של נפגעי העבירה.
בינתיים, בעוד הפשיעה הולכת ומתרחבת, מערכת הבחירות כמעט שאיננה עוסקת בה. השאלה "עם מי תשבו ואת מי תחרימו?" מעסיקה את הפוליטיקאים וגם את המראיינים בתקשורת הרבה יותר מן השאלה: "האם יש לכם תוכנית למאבק בפשיעה?". אפילו האונס המחריד של הילדה בדרום לא הצליח להביא את נושא הפשיעה אל המקום שבו היה צריך להיות: במרכז סדר היום לקראת הבחירות. אפילו חילופי יריות ביישובים הערביים הפכו לשגרה. ישראל מתמודדת כעת עם מגיפת הקורונה, אבל לא פחות חמורה ומאיימת היא מגיפת הפשיעה והאלימות המפילה חללים ופוגעת בכל המגזרים. ולנגיף האלימות אפילו לא מחפשים חיסון.
הכותב הוא יו"ר מרכז השלטון האזורי וראש המועצה האזורית מרחבים