אחת התופעות המאוסות המאפיינות את מערכות הבחירות האחרונות היא השיח על הצבעה אסטרטגית. כאילו שיש נוסחה מתמטית המחשבת את הסיכויים למקסום קולות וחיזוק הגוש, שהמרכיב האידאולוגי שבה זניח. זה קורה משני צדי המפה הפוליטית, אך פוסח על המפלגות החרדיות שבהן האסטרטגיה והאידאולוגיה הן היינו הך.

לכאורה, במחנה “רק ביבי” העסק די סגור. נתניהו “הנדס” את הבית היהודי, נעם ועוצמה יהודית, כדי לצמצם אובדן קולות לגוש הימין, וברגע האחרון הוא עשוי למשוך אליו עוד מנדט או שניים מבנט וסער. לא יהיה זה מפתיע אם ביום שאחרי הבחירות, איתמר בן־גביר ייכנס בראש מורם בדלת הראשית לאקווריום במשרד ראש הממשלה. רק תמימים כרוניים מאמינים לנתניהו שבן־גביר לא יהיה חבר בממשלתו. אם הוא יעניק את האצבע ה־61 לקואליציית נתניהו, הוא יהיה הזנב שמכשכש ב"ממשלת ימין על־מלא". במובן הזה, הצבעת נתניהו - קיבלת בן־גביר.

בני גנץ לנתניהו בפתח קבינט הקורונה: "ההדלפות מזכירות לי איך הדליפו מצגת בצוק איתן"

מן העבר האחר מתנהלים קרבות התחתית על גבול אחוז החסימה. עיקר הלחץ מופעל על בני גנץ כדי שיפרוש כבר עכשיו. בבחירות הקודמות מצביעי השמאל־מרכז תלו בו את הסיכוי להחליף את נתניהו, כעת מצביעים עליו כמי שמסכן את המחנה. גנץ הוא מקרה קלאסי של מנהיג שדרכו לגיהינום הפוליטי הייתה רצופה כוונות טובות. הוא הרוויח ביושר את כל מה שאומרים עליו. היה לו מידע מודיעיני בזמן אמת, אבל הוא בחר להתעלם מכל האזהרות של "נפגעי ביבי" ונכנס בעיניים פקוחות למלכודת שטמן לו נתניהו.

בראיונות שהעניק השבוע, גנץ הציג את עצמו כגיבור טראגי. לוחם שקפץ על רימון רסס כדי להציל את מדינת ישראל מבחירות רביעיות. הוא משוכנע ש"לקח" לנתניהו חצי ממשלה, קבע סדר יום, שמר על מערכת המשפט ומנע סיפוח. כעת משימתו לסכל את "מזימת אפריל" שרוקח נתניהו: "לבטל את המשפט, לפטר את היועץ המשפטי ולהישאר כאן לתמיד". גנץ מסרב לקבל אחריות לכך שבסופו של דבר הרימון חמק לו, התגלגל והתפוצץ לתומכיו בפנים. הוא מתכחש לעובדה שבמקום לקצר את שלטונו של נתניהו, הוא שימש בלון חמצן להמשך כהונתו.

130 בכירים במערכת הביטחון חתמו השבוע על עצומה בכותרת “בני עד כאן!” וקראו לו לפרוש מהמרוץ כדי לא לבזבז קולות ל”מחנה השינוי”. ייתכן שהם צודקים. אסטרטגיה כבר אמרנו? כל כך הרבה פוליטיקאים עשו טעויות, שלא לומר שיקרו, רימו, הפרו הבטחות והפכו את הפוליטיקה קרדום לחפור בו, ובכל זאת זכו לאמון הציבור. גנץ בוודאי לא הגרוע שבהם, ובכל זאת הוא שק חבטות נוח. כל מי שראה בו משיח, מתייחס אליו כעת כאל פֶּרד עיקש הנאחז בקרנות המזבח.

בשעה שמתנגדיו של הנאשם מבלפור מתמקדים בדה־לגיטימציה לגנץ, נתניהו בונה את הקואליציה הבאה שלו. ראשונים לחתום על מכתב נאמנות לנתניהו היו ראשי המפלגות החרדיות, אופורטוניסטים ידועים משכבר. סמוטריץ’ עושה שרירים כדי לחלץ מנתניהו הבטחה לסיפוח או שקר כלשהו אחר, אבל גם הוא יחתום.

הקרנבל הפוליטי יכול להימשך עד־דלא־ידע, אבל בעולם מקביל, מדינת ישראל שוקעת. עזבו את ההתרברבות של נתניהו (הראשונים לסגור את השמים, הראשונים להתחסן, הראשונים לצאת מהמשבר), מאחורי המסיכות של הקורונה מסתתרת תסמונת שלוש הד' – דיכאון, דכדוך ודאגה: דיכאון בגלל מה שקרה עד עכשיו, דכדוך מהמציאות היומיומית ודאגה הצופה פני עתיד.

ביום שאחרי הבחירות, כשישכך הרעש הפוליטי, ואזרחי ישראל יתפכחו, הם עלולים לגלות באיחור שהם חיים במדינה שפשטה רגל מכל בחינה שהיא – כלכלית, חברתית ומוסרית. אם נציגי מחנה "אנטי־ביבי" לא יתעשתו ויגבשו כבר עכשיו מתווה לשיתוף פעולה קואליציוני, ההזדמנות להחליף את נתניהו תחמוק להם בין האצבעות.