כללי הריחוק החברתי מלווים אותנו כבר שנה: נזהרים בנשיקות, חיבוקים או גילויי חיבה פיזית עם חברים, עמיתים או משפחה. האם ייתכן שביטויי החיבה שלנו הם תלויי תרבות?

האם אנו תקועים בהרגלים אוטומטיים? ומה אם נוכל למצוא לאיסור הזה על נשיקות וחיבוקים פתרון תרבותי העוקף את ההרגלים? מה אם מגיפת הקורונה תאפשר לנו בעצם לגלות אפיקי חיבה חדשים?

לתנועות הגוף שלנו, ולמחוות שאנחנו עושים כמעט בלי להרגיש, מגיעה יותר תשומת לב, דווקא בגלל המצב האבסורדי שבו אנחנו נמצאים כבר 12 חודשים. דווקא במצב הזה אנחנו יכולים וצריכים למצוא צורות חדשות של גילויי חיבה, שיהיו היגייניים וחיבוקיים בו זמנית.

כלומר שמירה על הבריאות בלי לוותר על החום האנושי שלנו. נכון, אנו נקראים לשמור על ריחוק פיזי, אבל למען בריאותנו הרגשית עלינו למצוא נחמה באופנים אחרים, יצירתיים יותר. האתגר של הנגיף הזה הוא גם ההכרח להמציא את עצמנו מחדש.

טפיחה על השכם בין חברים, נשיקה על הלחי, חיבוק משפחתי, אנו מתקרבים זה לזה כדי לברך את היקרים לנו. בישראל, נימוסי הפגישות והאינטראקציות החברתיות מחייבים פחות מאשר בצרפת, שם מולכות נשיקות הלחי. תמצאו אותן בכל מקום ובכל הזדמנות. אם זה בעבודה, בבית קפה, בין חברים ואפילו בין שותפים לדירה. שתי נשיקות, אחת על כל צד, ולפעמים גם שלוש ואפילו ארבע.

כך גם בפיליפינים, במלזיה, בבלגיה וגם בפולין. הנשיקה היא הדרך שלנו לומר שלום. אבל למרות הפופולריות שלה, נשיקת הצד, המגע הזה בין עצמות הלחיים, הוא לא מחויבות אוניברסלית.

במקומות אחרים, במצבים אחרים, אנחנו מעדיפים לחיצת יד, "היי" קטן, הנהון או סתם חיוך. ושלא נשכח להיזהר מנשיקות וחיבוקים באותן המדינות או החוגים החברתיים שבהם מגע כלשהו בין גברים ונשים הוא אסור.

לשנות הרגלים
אז איך מייצרים מחדש, למרות הקורונה, את הקרבה הפיזית הזאת עם אהובינו? כל מדינה עם החלטות הקורונה שלה. בניגוד לגל הראשון של הקורונה, כשכולם היו סגורים בבית, הגל השני היה שונה.

במספר לא מבוטל של מדינות ההורים עבדו אומנם מהבית, אבל הילדים פקדו את בתי הספר. ויש כבר דיבורים על "בייבי בום" שצפוי במהלך הקיץ באותן המדינות. שוב למדנו כי אנחנו זקוקים לחום אנושי כדי לעודד את עצמנו ולהפוך את חיינו לשלווים ושמחים יותר.

למרבה המזל, בטבע הכל מתוכנן ומתוזמן. המדענים מסבירים לנו שחיבוקים משחררים הורמונים. חמש שניות של חיבוק מגרות את בלוטת הורמון האוקסיטוצין, ו־20 שניות של חיבוק מספיקות כדי להפעיל את הפרשתו. ויש אפילו גרפים ונוסחאות כימיות שמוכיחים את הקשר הישיר בין שמחת חיים להורמון האוקסיטוצין. המולקולות שלו מטיילות אצלנו בגוף באושר.

יותר מזה, לא רק שאוקסיטוצין מגביר את האמפתיה והנדיבות שלנו, נוכחותו בגוף יכולה להפחית את הפרשת הורמון הלחץ קורטיזול. את זה אפשר לראות ולחוש גם בלי טבלאות מדעיות.

מצוקתם של אנשים מבודדים ובודדים, בעיר הגדולה, באזורים כפריים מרוחקים, בבתי אבות, בכל אותם מקומות שבהם נשללו הביקורים והמגע הפיזי - ניכרת היטב לעין. רבים בעולמנו סבלו ממצוקת הבדידות הרבה לפני שהמגיפה פרצה אל חיינו.

שורות רבות נכתבו על כך. מי לא זוכר מילדותו את שלגיה או את היפהפייה הנרדמת? נשיקת האהבה היא זאת שהחזירה אותן לחיים. ואם נחזור עוד אחורה, למקורות, נמצא כמובן את שלמה המלך, שפותח את שיר השירים שלו בנשיקות מפיו של האהוב, נשיקות מתוקות ומשכרות יותר מיין.

הדוגמאות הללו עוסקות בנשיקות פנים אל פנים. אז איך נשנה את ההרגלים שלנו? כדאי אולי להתחיל לחשוב על נשיקות וחיבוקים אחרים, ככל שזה יתאפשר. הם יהיו פיזיים פחות, אבל לא פחות חמים ואוהבים. סבא וסבתא רוצים חיבוק, ונכדים רבים כמהים לחום שלהם. אז בואו נעזוב את הפנים בצד, ונתחיל ב''משחק הנשיקות".

הגב הוא בית נהדר לשפתיים חמות. נשיקה קטנה של נכדה על הצוואר של סבתא משדרת מתיקות שאין כמוה. נכד יכול לנשק את סבתו וסבו על השיער או על הראש מאחור. מעבר לשפתיים, לפנים, יש לנו הרי גם אפשרויות אחרות. אצל הילדים שצומחים, הפנים נמצאות בגובה הטבור שלנו. חמימות של פנים מול בטן פחות בעייתית.

נשיקות כאלה מוזרות אולי בהתחלה, אך הן משדרות חום וחיבה. גם בנשיקות כאלה, הורמון האוקסיטוצין מוצא את דרכו ומעניק לנו אושר. ככה זה בזמנים של מגיפה.

לבסוף, נעבור לחיבוקים. בתמונות ובסרטים אנשים מחבקים זה את זה פנים אל פנים. אבל האם זו באמת הדרך היחידה לחבק זה את זה? קופי השלג מתכרבלים זה בזה, נצמדים. הקטנים מתכרבלים בחיק הגדולים, הגדולים מחבקים את חבריהם גב אל גב.

אז בואו נחקה אותם. למה שלא נחבק אחד את השני חזה אל גב למשל, כשהזרועות מחבקות מקדימה? החום האנושי עובר מזה לזה גם כך, וכך גם הרגש. חמימות העור מאתגרת את גלי האוקסיטוצין גם בדרך הזאת. החיישנים שלנו הם הרי רגישים גם למגע הקל ביותר.

אז בואו נציל את המפגשים שלנו, את הכנסים המשפחתיים, החבריים, בלי לסכן איש את רעהו. בואו נמצא דרכים אחרות, יצירתיות, לחבק ולהפגין חיבה. בואו לא נוותר על ההרגלים המתוקים שלנו גם בימים קשים אלה. בואו נמצא דרכים חדשות לחוש את אותו הדבר, רק קצת אחרת. 

הכותבת היא נשיאת The Institute For Intercultural Intelligence Training ומחברת המדריך Talking without Saying it all