יותר מכל הטוענים לכתר המבקשים לרשת את בנימין נתניהו, בולט נפתלי בנט בתשוקתו לכיסא ראש הממשלה. השאיפה להיות ראש ממשלה עזה עד כדי כך שמפיו היא נשמעת ילדותית, כמעט נוגעת ללב. הוא מציג את עצמו כ”מועמד לראשות הממשלה ושר הביטחון ה־20 של מדינת ישראל”, אבל שוכח לספר שמונה לתפקיד משיקולים פוליטיים של נתניהו והחזיק בו בסך הכל חצי שנה.
נראה שיומרתו עולה עשרת מונים על שיעור התמיכה הציבורית בו, הן במספר המנדטים והן במידת ההתאמה לראשות הממשלה. בנט הוא האיש שרוצה יותר מדי. סיסמת הבחירות שלו בהתאם: “עם בנט זה אפשרי”. מה בדיוק אפשרי כשאתה מדשדש סביב עשרה מנדטים? לא ברור.
מאז דרך כוכבו הפוליטי ב־2013 הוא הספיק להחליף שלוש מפלגות וחמישה משרדים (כלכלה, ירושלים והתפוצות, שירותי דת, חינוך וביטחון). כל אחד מהם שימש “פלטפורמת הזנק” לתפקיד הבא. בנט נוטה לומר שהוא “בא לעשות טוב לעם ישראל”. לא צריך להיות בעל אוזן מוזיקלית במיוחד כדי להבחין שהוא אינו מדבר על “אזרחי ישראל”. בעמדותיו המדיניות הוא נטוע בימין העמוק. הוא בעד סיפוח ונגד פשרה מדינית עם הפלסטינים. אבל בקמפיין הנוכחי הוא מסווה את עמדותיו, לרבות בנושאי דת ומדינה. קחו למשל את הכרעת בג”ץ בסוגיית ההכרה בגיור רפורמי וקונסרבטיבי. במקום לאמץ את הפסיקה שהתקבלה באיחור של 15 שנה, בנט בחר לתקוף את בית המשפט ולהתחייב למסד בחוק את הליכי הגיור. באיזה אופן? האם מדובר בגיור כהלכה? ומי בדיוק מנע ממנו להסדיר את הסוגיה כשכיהן בממשלה? משיקולים פוליטיים, תשובה אין. אפשר רק לשער שגם בממשלת “ימין על־מלא” ינהג בנושא הגיור כפי שנהג במתווה הכותל כשנכנע לנתניהו ולשותפיו החרדים.
עמוק לתוך מסע הבחירות הוא מוסיף לשנן את הסיסמה “לא קורונה, לא מעניין”. בנט סבור שהמגיפה פוגעת בעיקר בכלכלה ופחות בחינוך. ארבע שנים הוא היה שר חינוך, והתובנות שלו בתחום הזה דלות ביותר, שלא לדבר על כך שכאיש הייטק, שתרגולת הלמידה מרחוק הייתה באחריותו, הוא כשל לחלוטין.
ועכשיו צריך לדבר על הפיל שבחדר. בנט סובל מתסביך אב בכל הקשור לנתניהו. הוא מוכן לספוג ממנו פעם אחר פעם עביט שופכין, לנגב ולהסביר שזה גשם. אולי הוא סבור שאצילי מצדו למחול על כבודם של אביו ורעייתו שלפי הפרסומים, היו יעד בעבר למתקפה של מקורבי נתניהו. הבעיה היא שהוא מרכין ראש גם כשנתניהו מכנה אותו “כלב קטן” (כפי שנשמע בהקלטה מתוך שיחה סגורה שהודלפה). מי כמו בנט מכיר אותו ויודע עד כמה נתניהו בז למחוות סלחניות מסוג זה. אין בו שמץ נדיבות. לכל היותר הוא גאון ואכזר.
למרות זאת, יו”ר “ימינה” מסרב להתחייב בפשטות שלא ישב בממשלה בראשות נתניהו כי “מספיק עם החרמות”. לכאורה עמדה פרגמטית ולגיטימית אלמלא קרסה בקלות מול הקמפיין האפקטיבי של מפלגת הליכוד שהזהירה כי היא עשויה לשבת בקואליציית “שמאל” בראשות האח לפיד. בנט הזדרז להכריז כי לא ישב בממשלה תחת יש עתיד. עד כדי כך הוא חושש מהאב נתניהו. אז לפיד לא, ונתניהו כן? אוי לצביעות.
בנט הוא ליכודניק בדיוק כמו גדעון סער. זה היה ביתם. שניהם הבינו ששום דבר טוב לא יצמח להם תחת הנהגתו של נתניהו. ולכן כל אחד מהם בחר להקים “ליכוד חליפית” עד יעבור זעם. ההבדל היחיד בין שלוש המפלגות סובב סביב איש אחד ומתמקד בעניין אחד: “רק ביבי” ו”רק לא ביבי”. בזכוכית מגדלת לא תמצאו ביניהם הבדלים נוספים. בנט מנסה לשחק בשני המגרשים ומקווה להרוויח בכל קומבינציה. לשון מאזניים? ממליך מלכים? ייתכן. אבל ראש ממשלה ברוטציה? נראה שההיבריס עלה לו לראש. בנט הוא תלמידו השקדן של נתניהו. יכול להיות שהוא מוכשר, הבעיה היא שהוא מעתיק מביבי גם את השגיאות.