יש אנשים, אני ביניהם, שסבורים שמערכת המשפט מוטה קונספטואלית; שמדובר, למעשה, באליטה בעיני עצמה שמבקשת לשמור על ההגמוניה שלה לטובתה של שכבה מסוימת באוכלוסייה.

ההחלטה “לפתוח את השמיים” בפני כל דיכפין ולהסתכן בפרץ חדש של המגיפה – מראה בעיניי שמלחמת התרבות שמתפתחת והולכת לנגד עינינו הופכת לממשית ולמסוכנת להמשך קיומה של המדינה היהודית במתכונתה הנוכחית. החלטה זו מתבססת, בעיניי, על קונספציה ערטילאית שאין לה עיגון בחוקי היסוד של מדינת ישראל, והיא מרחיבה שסעים ויוצרת מדרון מסוכן.

בנתב''ג (צילום: אבשלום ששוני)בנתב''ג (צילום: אבשלום ששוני)


ייתכן שאני טועה כאשר אני רואה בהחלטות כאלה ציוני דרך, אולם מתרבים והולכים הסימנים לכך שהחברה היהודית עומדת בפני קרע שקשה מאוד יהיה לאחותו, אם בכלל, גם לאחר הבחירות הקרובות. השנאה לראש הממשלה המכהן, ללא כל טעם רציונלי, אין לה אח ורע בשום מקום בעולם.

אבל מה שחמור עוד הרבה יותר הוא העובדה ששנאה זאת קשורה למשהו עמוק הרבה יותר. התופעה של שנאה למנהיג מחנה הימין, שחברים בו בעיקר בניה ובנותיה של שכבה שמאז ומעולם ראתה מרחוק בעיניים כלות כיצד מנעמי הארץ נמסרים לקבוצה קטנה של אנשים שמסתכלים עליהם בבוז ובהתנשאות, החלה עוד ב־1977.

מנחם בגין, יליד פולין, נתפס אז בידי שכבות רחבות מאוד כמנהיג האותנטי שלהן. למרות שהוא לא היה בן לעדות המזרח. מה שמשך את ההמונים בפריפריה לתמוך בו הייתה העובדה שהוא נרדף במשך שנים על ידי אותה קבוצה פריווילגית שחירפה וגידפה גם אותם. כל הכוח היה בידיה של אותה קבוצה. עמדות המפתח נשארו אצלה למרות שבקלפי היא הוכתה שוק על ירך. היא שלטה בכל פוזיציה שממנה אפשר לשלוט על סדר היום הציבורי. את הפרסים היא חילקה רק לעצמה משום שנציגיה ישבו במקומות ששם החליטו על מקבלי הפרסים. במערכת המשפט התמנו כמעט רק מועמדיה. בבית המשפט העליון היה “כיסא” אחד שהיה שמור לנציג של עדות המזרח.

מנחם בגין בדיון במליאת הכנסת על הסכם השלום (צילום: יעקב סער, לע''מ)מנחם בגין בדיון במליאת הכנסת על הסכם השלום (צילום: יעקב סער, לע''מ)


בנימין נתניהו, אף הוא לא השתייך לעדות המזרח, ראה את הדברים בבהירות רבה, כמו בגין, מיומו הראשון בפוליטיקה. אביו נרדף על ידי אותה אליטה שהיום רודפת אותו. בפריפריה רואים את הדברים, ואולי זה חלק מהסיבה שהוא מתקבל שם בחום ובאהבה. ד"ר אבישי בן חיים, פרשן ואיש הגות, מדבר על ישראל השנייה ועל ישראל הראשונה, ואין נכון מזה. הכוח נשאר בידי שכבה מצומצמת. בקלפי היא כנראה לא תנצח, ולכן כל מה שנותר לה הוא לנסות ולשלוט במוקדי הכוח באמצעים אחרים. אינני יודע אם זה יקרה כבר בבחירות הקרובות, אבל משהו אמיתי צריך להשתנות אם חפצי חיים אנחנו.

הדמוקרטיה הישראלית צריכה תיקון. הריבון הוא העם. אין לקפח את זכויות המיעוט, אבל אין להתיר מצב שבו המיעוט שולט ברוב באמצעים לא קונבנציונליים; כגון באמצעות מערכת המשפט שעלולה לבחון את החלטות הרוב במשקפיים של המיעוט. מה שמחזיר אותי לראשית הדברים. השיח הוא רדוד. אין התמודדות של ממש עם נושאים שהם בנפשנו, ואם מישהו חושב שניצחונה של קואליציית השנאה ירפא את הפצעים, הוא טועה.