לכאורה היה זה בית חולים תמים בצפון ברלין, שרשמית הייתה "נקייה" מיהודים. למעשה היה מדובר במחנה ריכוז, תחום בגדרות תיל ונשלט בידי האס־אס. בשנת 1942, בגיל 5, עברתי להתגורר בבית החולים עם סבתי ועם אמי, שהייתה אחות לילה במחלקה הכירורגית. בית החולים היה מיועד למטופלים שהשורשים שלהם יהודיים וכל הצוות היה יהודי, למעט הרוקח הראשי שהיה ארי וקיבל אישור מיוחד לעבוד תחת יהודים.

הזיכרונות שלי מהמקום הם תמהיל של פחד ורעב יומיומיים. מעת לעת משאיות נהגו להפר את דממת הלילה ואנשים נגררו אליהן ונבלעו בקרבן, מבלי שנראה אותם שוב לעולם. את סבתי לקחו למחנה הריכוז טרזיינשטט בשנת 1943. אמא שלחה לה לשם חבילות, עד שהגיע מכתב רשמי שהנמענת אינה שוהה יותר במחנה.

חברי הצוות המטפל היו מדברים על שני דברים עיקריים: בדיחות שחורות על המצב והדרך הטובה ביותר להתאבד. כולם החביאו תרופות כדי לשים קץ לחייהם ולא להישלח למזרח כשיגיע תורם.

מוניקה ברזל (צילום: פרטי)
מוניקה ברזל (צילום: פרטי)

התנאים בבית החולים היו איומים, ובמהלך חיי שם חליתי בשחפת, דיפתריה וטיפוס הבטן. החורף האחרון שלנו שם, 1944/45, היה קשה במיוחד ובמשך חודשים לא יכולתי לרדת מהמיטה כיוון שלא היו לי נעליים. אחת המטופלות של אמי הייתה גרמנייה הנשואה לקצין בצבא. סבא שלה היה יהודי ולכן נאסר עליה לקבל טיפול בבית חולים של ארים. המטופלת שאלה את אמא מדוע לא ראתה אותי במשך שבועות. לאחר ששמעה את התשובה, הפעילה קשרים וכעבור יומיים ארגנה לי נעליים. הפעם הראשונה זה שנים שהיו לי נעליים משלי.

לקראת סוף המלחמה התגברו מאוד הפצצות בעלות הברית. מצד אחד פחדנו שהפצצות יפגעו גם בנו, מצד שני שמחנו שהגרמנים נפגעים ויש סיכוי לסיום המלחמה. באביב 1945 האס־אס נתן פקודה לחסל את בית החולים, אך למזלנו חיילי הצבא האדום כבשו את המתחם לפני שהגרמנים הצליחו במזימתם.

לאחר המלחמה היה בית החולים נתון לשליטת הצבא האדום. אמא ואני נמלטנו משם באופן בלתי חוקי בג'יפ, אחרי שהסתירו אותנו מתחת לערימת קש. משם התגלגלנו לברגן־בלזן ואחרי כשלושה חודשים, דרך נמל המבורג, הועברנו למחנה עקורים בשוודיה.

מוניקה ברזל עם ארבעה מנכדיה  (צילום: פרטי)
מוניקה ברזל עם ארבעה מנכדיה (צילום: פרטי)

בתחילת קיץ 1946 הגענו לבריטניה וכעבור שנה הלכתי לבית ספר לראשונה בחיי. בגיל 18 התחלתי ללמוד כירורגיה דנטלית, כשאת הדיפלומה ותואר הדוקטור קיבלתי ישירות מהמלכה האם. עם סיום לימודיי עליתי לישראל וגרתי בקיבוץ כפר הנשיא, שם נולדו שני ילדיי. עבדתי כרופאת השיניים הראשית של קופ"ח כללית בכל הגליל העליון ובהמשך עברתי בלונדון התמחות ביישור שיניים. לאחר שנים של עבודה מאומצת, פרשתי בגיל 70.

הבת שלי, מרים, הלכה בעקבותיי ולמדה רפואה בהדסה ירושלים והתמחתה ברפואת משפחה. נכדי הבכור, יונתן, סיים אף הוא לימודי רפואה וכיום מתמחה בארה"ב ברדיולוגיה. בכך הפך לדור ה־5 במשפחתי שעוסק ברפואה.
כשאני מסכמת את חיי, אני רואה את עצמי כבת מזל גדולה.