את יום השואה הזה אציין לראשונה בחיי ללא שני הוריי זכרם לברכה. אמי יהודית נפטרה לפני חצי שנה, היא עברה את זוועות השואה, איבדה אם ושתי אחיות ושרדה כדי לספר. אבי, צבי, נפטר לפני שלוש שנים בשיבה טובה. הוא היה שם בבירקנאו, כלוא בצריף צפוף ובתנאים בלתי אנושיים ושרד במשך כעשרה חודשים עד לשחרורו.

הוא ראה את אביו ואת אמו כשהם מובלים עירומים אל תאי הגזים והצליח לשרוד בקושי רב עד שחולץ על ידי חיילי הצבא הרוסי. שניהם איבדו את משפחתם לרוצחים הנאצים במזרח אירופה. שניהם עלו לארץ שבורים, אבודים וחסרי אמונה והתחילו הכל מחדש: מדינה, משפחה, חיים.
אין בלוח השנה היהודי מועד המסמל טוב יותר את גורלו של העם היהודי בארצו, מאשר השבועיים האלו המחברים את פסח עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה ועם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. תקופה שמסמלת את נטל המשא שנשאו אבותינו מאז הובטחה לנו הארץ הזו ועד היום. איך היינו עבדים לפרעה במצרים 400 שנה עד שהוציאנו אלוהים משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. וביחד יצאנו לגלות בבל, שממנה חזרנו כעבור 70 שנה לראות את בית המקדש שנבנה. ביחד חזינו בחורבנו של בית המקדש ויצאנו שוב לגלות הארוכה מכולן שנמשכה עד הקמת המדינה.

כמעט כולנו גורשנו בגירוש ספרד ונפוצונו לכל עבר, כמעט כולנו חווינו את אימת מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי מידי הצורר הנאצי. וביחד עלינו אל הארץ ונלחמנו עליה והכרזנו על עצמאותה וייבשנו את הביצות בה והקמנו בה תעשייה, כלכלה וצבא משלנו.
וכשיצאנו ממצרים ובאנו אל הארץ, אף אחד לא שאל מיהו יהודי, וכשגלינו לבבל וחזרנו להקים את בית המקדש, איש לא הבחין בין שחור ללבן, וכשחרב הבית וגלינו שוב לארצות ניכר, לא רבנו על השאלה האם אנו אשכנזים או ספרדים, וכשגירשו אותנו מספרד לאחר שהרגו בנו, לא הבחינו בין חרדי ספרדי לציוני דתי אשכנזי ומתנחל, וכאשר קם הרוצח הנאצי להשמיד אותנו, הוא לא הבחין בין אישה ובין גבר, בין ילד לבין בוגר, בין ימני לשמאלני.

אבל כשהגענו אל הארץ להקים אותה, והכרזנו על עצמאותנו והתחלנו להילחם על זכותנו לחיות כאן, הפסקנו פתאום להיום סתם יהודים. כבר לא היינו עם אחד עם גורל אחד, הפכנו פתאום לקבוצות של סיעות ומפלגות וחבורות של ימין ושמאל, של פועלים ושל רוויזיוניסטים, של חילונים ציונים ושל חרדים מתנגדים. ופתאום האשכנזי התנשא על התימני, שהתנשא על הבוכרי, שהתנשא על המרוקאי, שהתנשא על כל מי שבא אחריו. והדבר היחיד שאיחד אותנו היה השנאה לערבים.

אבל הוריי איבדו את משפחותיהם, נאבקו להגיע אל הארץ ולהשתתף במלחמה על עצמאותה והקמתה של המדינה, כדי שנוכל לבנות תשתיות ומוסדות שלטון ולהקים מפעלי תעשייה ונמלי ים ואוויר. וכדי להפוך לאומת הסטארט־אפ והטכנולוגיה. ולהקים את הצבא החזק בעולם. ולפתח מודלים כלכליים, ביולוגיים ופיזיקליים שזכו בפרס נובל. ובכלל, להיות אור לגויים.

לפעול יחד כדי לשרוד

גם היום, לאחר 73 שנים של עצמאות, רובנו עדיין מתאחדים ועומדים דקת דומייה לזכר קורבנות השואה. ומדליקים נרות זיכרון לזכר אלו שנרצחו בדם קר ללא הבחנה במוצאם או בצבע עורם. גם כיום עדיין מרחפים מעלינו איומים רבים. גם כיום כוחות של שנאה וטרור עסוקים בתכנון השמדתנו וגירושנו מכאן. וגם היום אנחנו תלויים בעיקר בעצמנו וביכולתנו. אבי שרד את השואה, התגייס לפלמ"ח ולצה"ל, נפצע קשה פעמיים בשדה הקרב במלחמת השחרור והגן על המדינה שהייתה לו לבית. ואחריו אני הייתי שם רוב שנותיי בהגנה על ביטחון המדינה, כשבהמשך ילדיי שירתו כקצינים בצה"ל. ועשינו זאת ביחד. אשכנזים וספרדים ודתיים וחילוניים ועירוניים ומושבניקים.

וכמעט ששכחנו את הפילוג והשנאה והקיטוב והפירוד והריחוק וההתנשאות. וכמעט שהרגשנו שוב עם אחד. אבל רק כמעט. כי עדיין רבים קולותיהם של נבחרי הציבור והסופרים והאומנים והמשוררים והפרופסורים, מחפשי הריב והמדון, המדגישים את השוני בינינו ואת הרוע שבאחר. ובמקום לחשוב על מה שמאחד אותנו ודורש מאיתנו לפעול יחד כדי לשרוד במדינה הזו ובמציאות הזו, אנחנו ממשיכים לחפש את השונה, להצביע למה שמפלג, להדגיש את ההבדל, לזרוע שנאה ופירוד ולהחליש את המרקם החברתי הישראלי שממילא אינו יציב.

השבוע הזה שבין שואה לתקומה ובין זיכרון לעצמאות, מסמל אומנם בצורה הטובה ביותר את גורלו של העם היהודי בארצו, אבל הוא גם מאפשר לנו לעשות חשבון נפש לאומי ולתת לעצמנו דוח מצב. המדינה הזו קמה ומתקיימת מתוך מלחמה מתמשכת. מלחמה בין דתות, לאומים ומוצאים. נדמה שה"ברכה" שקיבל עשיו בספר בראשית, "על חרבך תחיה", עברה איכשהו אלינו ומאז כך אנו חיים. ומתים. עשרות אלפי נופלים במערכות ישראל. אלפי משפחות שכולות, אלמנות, יתומים והורים בודדים. והכל בשביל לאפשר לנו להמשיך לחיות במדינה שהובטחה לנו עוד מימי אברהם אבינו.

פסי הרכבת בכניסה לאושוויץ (צילום: יוסי זליגר, פלאש 90)פסי הרכבת בכניסה לאושוויץ (צילום: יוסי זליגר, פלאש 90)

משהו בנו יודע להתאחד בימים האלו, שבהם אנו מתכנסים בבתי העלמין לזכור את הנופלים במלחמות ובפיגועים הנוראיים. ועומדים דום בצפירה, ושרים בגאווה את ההמנון, ומדליקים ביחד משואות ויורים זיקוקים, ורוקדים לצלילי הזמרים על הבמות. ואז אנחנו שוכחים את הפילוג והשנאה והקיטוב והפירוד והריחוק וההתנשאות. ומרגישים שוב עם אחד.

אבל כשהחג עובר והמציאות חוזרת, הטבע האנושי גובר, האינטרסים הפוליטיים והמפלגתיים מתרבים, ומחפשי הריב והמדון חוזרים להשמיע את דבריהם תחת כל עץ רענן, תוכנית בוקר והפגנה בכיכר. ונבחרי הציבור חוזרים להדגיש את השונה והמפריד בינינו - במקום לחשוב על כל מה שמאחד אותנו ודורש מאיתנו לפעול יחד כדי לשרוד במדינה הזו ובמציאות הזו, ולהמשיך את מלחמת העצמאות שמעולם לא הסתיימה.

גם ביום העצמאות ה־73 למדינה, לא מאוחר מדי למצוא את השווה, את המאחד, הדומה, המשותף לכולנו. את כל מה שהכרחי וחשוב באמת כדי שנצליח להתקיים במדינה הזו, במציאות הזו, בעידן הזה. העם היהודי קיבל מתנה וזכה להקים לעצמו מדינה. עכשיו עליו לשמור עליה, לא רק מפני איומי החוץ, אלא גם מפני איומי הפנים. עם יותר הבנה, פרגון הדדי, אהבת הזולת, קבלת האחר והשונה, סבלנות וסובלנות ובעיקר הרבה חזון ואמונה - ביכולתנו כעם וכאזרחים לעשות זאת.

מלחמת העצמאות של המדינה הזו טרם הסתיימה. את השואה הבאה או הגלות הבאה אנחנו חייבים למנוע בכל מחיר. והדרך היחידה היא באחדותנו, בנחישותנו, באומץ לבנו ובאמונתנו שלעולם לא עוד! ההורים שלנו בנו לנו מדינה. החובה שלנו היא לשמור עליה ולהבטיח את קיומה עבור הדורות הבאים.

הכותב הוא בכיר שב"כ לשעבר ויו"ר מועצת העם החדשה

[email protected]