יום השואה הוא הזמן שנקבע על ידי מדינת ישראל כיום אבלות על האסון הלאומי של העם בכלל, ושל כל אחד מהקרבנות בפרט. מבחינה מעשית האקט היחיד של אבלות הוא העמידה בשעת הצפירה. כריטואל קבוע, יש שתי קבוצות הנוהגות לצעוד או לרוץ דווקא בשעת הצפירה – קבוצת תימהוניים אנרכיסטים ממאה שערים, וקבוצת הצלמים שבאו לתעד אותם. שתי הקבוצות מחפשות אחת את השנייה, ובדרך כלל גם מוצאות. 

העובדה שרובו המוחלט של הציבור החרדי מכבד את העמידה בצפירה, למרות אמונתו שלא זו הדרך שבה יש לכבד את זכר הנספים, צריכה להוות דוגמה לחיקוי עבור הציבור החילוני, לגבי איך אפשר לכבד את עולם הערכים של האחר, גם אם לא מבינים אותו בכלל.

ככל הנראה, אין עוד אומה בעולם עם מנהגי אבלות כה רבים ומפורטים כמו העם היהודי - תפילות מיוחדות לשעת הפטירה, קריעה ואמירת קדיש בשעת הלוויה, מנהגים מפורטים עבור שבעת ימי האבלות ועבור שלושים הימים שלאחר הפטירה, חיובים מיוחדים המוטלים על צאצאי הנפטר במהלך שנת האבל, לימוד משניות, אמירת פרקי תהלים, ועוד. מסורת שלמה של דרכים לזכירת הנפטרים.

עם זאת, למרות המסורת המפורטת, החליטו קברניטי המדינה להתעלם מכל נוהגי האבלות הלאומיים, ולהעתיק מהעולם הכללי אקט חלול, ריק מתוכן, של בהייה לאומית בת שתי דקות. היה אפשר למלא דקות אלו בתוכן ערכי ולאומי, לציין אותן באמירת קדיש או אמירת פרק תהלים, אך למרות זאת הוחלט – תוך כדי תקיעת אצבע בעין הצבור המסורתי והדתי – שאזרחי המדינה יציינו את זכר הנספים דווקא בפעולה חסרת כל משמעות ערכית. 

עם זאת, במשך כל השנים, רובם המוחלט של החרדים מכבדים את ה'מסורת' החילונית ועומדים בצפירה, לפחות כל זמן שהם נמצאים בחברת אחרים. חבל מאד שאצל מוסדות השלטון החילונים אין מדה זהה של כבוד למסורת הלאומית והדתית, בת אלפי השנים, של ציבור שומרי המצוות.

פסיקת בג"ץ על החובה לאפשר הפגנה בשעת הסגר וביטול הקנסות על כך, כשמצד שני לא מצאו כל דופי בהחלטה לסגור את בתי הכנסת באופן מוחלט, היא דוגמה קלאסית לזלזול המתמשך במסורת היהודית. כך גם היה עם ההחלטה המקוממת לאפשר הכנסת חמץ לבתי החולים, תוך התעלמות מוחלטת מהאפשרות שחולים דתיים עלולים להימנע מלאכול בשל כך, ולהישאר רעבים.

החילוני המצוי מתקומם, ובצדק, כשהוא רואה את הקומץ ההזוי שאינו עומד בצפירה. דרושה מידה מינימלית של יושר כדי לחוש את אותה התחושה בדיוק, כשנוכחים בזלזול ובלעג שבו מתייחסים לכל היקר והקדוש לצבור החרדי. כך צריך לחוש כשנתקלים בלא מעט גורמים הדורשים לאפשר נסיעה חופשית בשבת גם ליד ואף בתוך שכונות חרדיות, תוך יריקה בפרצופה של השבת שעליה שמרו אבותינו במסירות נפש במשך אלפי שנים. כך צריך גם לחוש כאשר נשים רפורמיות פוגעות בקדושת הכותל המערבי מתוך זלזול במסורת התפילה היהודית, ומתעקשות לעשות זאת דווקא במקום התפילה הוותיק ולא ברחבה שנבנתה במיוחד עבורן.

שלב ראשון במלחמה בתרבות החרמות ההולכת ומשתלטת על המרחב הציבורי והפוליטי, הוא היכולת להבין ולהכיל אחד את השני. אם נצליח לקחת את הלקח הזה מיום השואה, תהיה זו ההנצחה הטובה ביותר.