ביום חמישי האחרון עלה לכותרות אירוע הירי שהתרחש ברהט כששלושה נערים נורו, שניים מהם במצב קשה ואחד במצב בינוני. מול אירועים כאלו, שעולים לכותרות חדשות לבקרים, מקובל לחשוב שהפתרון הוא לשלוח עוד ועוד כוחות משטרה כי הבעיה היא כביכול תקציבית. מקובל לחשוב שרק אם תקום ממשלה יציבה, ורק אם יעבור תקציב המדינה, רק אז ניתן יהיה, אולי, לעשות משהו.
מקובל לא לחשוב יצירתית, מחוץ לקופסה, באופן רחב ומקיף, שמתייחס ברצינות לבעיה. מקובל לחשוב שהקורונה פגעה באופן שווה בכל תלמידי ישראל, בלי להפנים שיש אוכלוסייה שנפגעה במיוחד.
בחברה הבדואית היה נהוג שבכל שבט ובכל משפחה היה מנהיג שידע ליישב סכסוכים, והיה לו מנדט מלא מהמשפחה לדבר בשמה. כולם היו מקבלים ומכבדים את ההחלטות שלו.
אלא שגם בחברה הבדואית מתחוללים שינויים בשנים האחרונות. מרגע שהמבנה המשפחתי התפרק, ובמקביל לא מתפתחים מנגנונים אזרחיים שימלאו את החסר, הכאוס והאלימות חוגגים. לצד השינויים שעוברת המשפחה, מתחוללים שינויים נוספים: דמויות שבעבר היו דמויות המפתח בחברה, כגון רופאים ואנשי רוח, נדחקו לשוליים; והתרבות שמקדשת את הכסף מובילה לאובדן העולם הערכי ובעקבות כך להידרדרות לאלימות. לכך יש להוסיף את המצב הכלכלי הקשה של רוב החברה הערבית במדינת ישראל, והנה לכם סיר לחץ חברתי מבעבע.
כדי לשנות את הכיוון ההרסני שאליו מידרדרת החברה הערבית, הממשלה הבאה שתוקם בישראל חייבת לקחת את הנושא הזה ברצינות ולגבש, לראשונה, תוכנית לאומית מקיפה שתעניק פתרון. הפתרונות לא יכולים להיות רק שיטור אגרסיבי ונחוש וכותרות בעיתונים על איסוף כלי נשק, משום שללא טיפול בבעיות העומק - השקעה מסיבית בחינוך, במוסדות חוץ־לימודיים, ביצירת מסגרות שונות - המצב לעולם לא ישתנה.
אם על כל שקל שיוקצה לשיטור לא ילכו עשרה לחינוך ולפתרונות ארוכי טווח, לבניית חברה משכילה והומנית - הכסף הזה משול לכסף שנזרק לפח. הגיע הזמן שמדינת ישראל תשקיע באזרחים ובאזרחיות הערבים לא רק כסף, אלא תשומת לב אמיתית. מחשבה והשקעה נכונות במקומות הנכונים.
לצד הגברת האכיפה - חינוך, תעסוקה ופיתוח כלכלי הם המקומות הראשונים שאליהם חייבים להזרים משאבים. במיוחד בעקבות השנה האחרונה, שבה הפערים החברתיים לא רק שלא הצטמצמו, אלא אף התרחבו באופן דרמטי.
הכותב הוא תושב לקיה, יזם כלכלי בחברה הבדואית, מייסד ויו"ר קבוצת תמאם ומרכז תמר