החלטת שר החינוך יואב גלנט, בגיבוי בג"ץ, לעכב את מתן פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך איננה פגיעה בחופש הדיבור והביטוי — ערך שבישראל נשמר יותר מאשר ברבות ממדינות העולם — אלא צעד הגיוני ומוצדק מצד מדינה שמתגוננת מפני גורמים השואפים להביא למחיקתה מעל פני האדמה; ארגון BDS טוען אומנם שפעילותו מכוונת "רק" נגד הנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק, אך המודוס אופרנדי שלו והתבטאויות של אחדים מפעיליו המרכזיים בעבר ובהווה - אינם מותירים ספק שמטרתו היא חיסול מדינת ישראל. פרופ' גולדרייך טוען שאיננו תומך BDS, אך לנוכח התבטאויות שונות מצדו, דבריו היום מזכירים את המשפט הידוע מ"המלט" של שייקספיר: "אני חושב שהוא מוחה יותר מדי".

ואולי גולדרייך באמת נהג, ועדיין נוהג, פשוט מתוך בורות או תמימות — כפי שהיה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בהיסטוריה של הריגול הסובייטי בזמנו בין כותלי האוניברסיטאות במערב ובפרט בבריטניה. גם בעבר היו פרופסורים מהוללים שבתמימות שירתו את אויבי ארצם, ומכל מקום, דווקא החלטות שר החינוך ובג"ץ ייתנו לפרופ' גולדרייך אפשרות לאשש את צדקתו, כביכול. גולדרייך גם איננו מסתיר כלל את התנגדותו החריפה לאוניברסיטת אריאל וקרא למוסדות בינלאומיים להחרימה. עצם הקריאה לחרם מצד גרמניה על מדענים ישראלים, מלבד אי־חוקיותה, מעידה בעיניי על שפל מוסרי מזעזע ומזכירה לי, שוב להבדיל אלף אלפי הבדלות, את החרם על מוסדות ואנשי תרבות מצד השלטונות הפשיסטיים באירופה בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת.

עתיד השטחים לא ייקבע על ידי קיומה או אי־קיומה של אוניברסיטת אריאל או של יישוב יהודי כזה או אחר ביהודה ושומרון, אלא בתוקף החלטה ריבונית של מדינת ישראל ו/או בעקבות הסכם שלום עם הפלסטינים. ישראל רואה ביהודה ושומרון שטח במחלוקת, והיא נסמכת הן על ההיסטוריה והן על טיעונים משפטיים כבדי משקל, אך פרופ' גולדרייך ודומיו מעדיפים לאמץ מראש דווקא את הדעות השוללות את זכויות ישראל.
אבל ייתכן שכל זה בכלל איננו העיקר ומלחמת החורמה של הפרופסור המדובר ושל כמה מעמיתיו באקדמיה נגד אוניברסיטת אריאל נובעת בכלל לא משיקולים מדיניים או אידיאולוגיים, אלא מצרות עין כלפי מוסדות חינוך והשכלה הפוגעים במעמדם המונופוליסטי; כפי שהיו מי שהתנגדו בשעתו להקמת אוניברסיטת חיפה, המרכז הבינתחומי בהרצליה ובית הספר לרפואה בצפת (גילוי נאות: אני חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל והאסיפה הכללית של המרכז הבינתחומי).

גולדרייך גם טוען שמתנכלים לו בשל "שמאלנותו". שמאלנות איננה פשע, אך כאמירתו של טוביה החולב בעניין אחר, גם לא כבוד גדול. נראה שהשמאל הקיצוני בישראל רוצה ליישר קו עם מגמת "ביטול התרבות", הגרסה השמאלנית העכשווית של המקארתיזם באמריקה, כלומר לסתום את פיותיהם של כל מי שאינם תומכים במטרותיו. שמאל קיצוני, כמו ימין קיצוני, הם מעצם טבעם בלתי סובלניים, אנטי־ליברליים ואנטי־דמוקרטיים, והמסע נגד אוניברסיטת אריאל הוא דוגמה לכך. חוסר הסובלנות, בנוסף לגסות הרוח, גם בלטו בדברי הבלע של החתן המושהה נגד ראש הממשלה ושר החינוך. פרס ישראל איננו מוטה פוליטית, וגם איננו צריך להיות כזה, אך מותר לצפות מהזוכים בו להפנים שאין לשמוט את הקרקע מתחת לרגליה של המדינה שמעניקה אותו.

ומפרשת גולדרייך לפרשת ח"כ עופר כסיף: העובדה ששוטרי ישראל עוסקים לילות כימים במאבק בטרור ובשמירה על שלום הציבור איננה מצדיקה אלימות משטרתית נגד אזרחים, ובוודאי לא נגד חברי כנסת, אך באותה מידה יש לדרוש מחבר כנסת שיכבד את מעמד המוסד שהוא חבר בו ויימנע מאלימות נגד השוטרות והשוטרים שממלאים את תפקידם.