בנימין נתניהו לא היה צריך להרכין את ראשו. אופיר אקוניס נבחר כדין. הקפאת מינויו בידי בג”ץ היא זאת שהייתה, לדעתי, שלא כדין. ההסכם שהעניק משקל שווה לבני גנץ עבר מן העולם לאחר הבחירות האחרונות. נבחרה כנסת חדשה. יחסי הכוחות השתנו באורח דרמטי. נתניהו חזר עם 30 מנדטים וגנץ חזר עם שמונה.

חוק יסוד: הממשלה לא מתייחס לשלב שבו הבחירות שינו את מאזן הכוחות בממשלה. 52 מנדטים (של גוש הימין ללא ימינה) שווים יותר משמונת המנדטים שגנץ הגיע עמם לממשלה הנוכחית. היועמ”ש סבר אחרת. אסתר חיות חשבה, אולי, שבכוחה למלא את החסר בחוק, אבל כדי לפסול את מינויו של אקוניס היא הייתה צריכה להערכתי, גם על פי משנתו של אהרן ברק, לעשות מניפולציות משפטיות; מה שהיה מציג אותה, לתפיסתי, כמי שערכים דמוקרטיים הם ממנה והלאה.

הסכמים קואליציוניים אינם בני אכיפה בבית המשפט. הם טובים רק לשלב שבו נרקמת קואליציה. לאחר התפזרותה של הכנסת וקיומן של בחירות רק הציבור הוא מי שדברו צריך להישמע. הוא זה שחילק מחדש את הקלפים. חיות לא יכולה הייתה, כך נדמה לי, לאכוף על נתניהו הסכם שפג תוקפו; מכוח רצונו של הבוחר.

אופיר אקוניס ובנימין נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)אופיר אקוניס ובנימין נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)

הרבה זעקות שבר שמעתי בימים האחרונים. “קץ הדמוקרטיה” הייתה הכותרת החביבה על מי שחרדים, כביכול, לגורל הדמוקרטיה הישראלית, אבל אני לא הבנתי מה לא דמוקרטי בדרישה שמי שמגיע לממשלה עם שמונה מנדטים בלבד - תילקח ממנו היכולת להכתיב לגוש שמונה 52 מנדטים מהלכים קריטיים; כגון בנושא הקצבת כספים ליבוא עוד מיליוני חיסונים מצילי חיים.

היושבים באולפנים לא שאלו אפילו פעם אחת, למיטב התרשמותי, את שפע הפרשנים לתורת המשפט מאין נשאבת הזכות של מי שמייצג מיעוט מדולדל להתנות את ההסכמה למתן אור ירוק בנושאים שלטוניים - בהיענות לדרישה למינוי שר משפטים. הפריטטיות, אף שהיא מעוגנת בחוק, איננה חזות הכל. זאת בסך הכל צורת ממשל שהציבור הביע את סלידתו ממנה בבחירות שזה עתה התקיימו. הוא הוריד צד אחד של המשוואה לשמונה מנדטים בלבד.

לדמוקרטיה פנים רבות. לא תמיד הן נעימות לעין. לעתים הפנים הללו אפילו מכוערות. הן מעודדות דמגוגיה ומפריחי סיסמאות שווא. אבל יש בשיטת ממשל זאת יתרון אחד בולט: היא מעלה על נס את רצונו של הריבון. האזרחים מגיעים לקלפי ביום הבחירות ונותנים ביטוי לרצונם. כל אזרח משלשל לקלפי את שמו של האדם המועדף עליו; האיש שאותו הוא רוצה בראש הפירמידה.

לא במדינת ישראל. מה שמתפתח כאן זאת שיטת ממשל שאין דומה לה בשום מקום בעולם. כך או אחרת, מה שמתגלה לנגד עינינו, בקצב הולך וגובר, זאת שיטת ממשל שבה לפקידים יש את המילה האחרונה; לא לממשלה הנבחרת. בית המשפט העליון הושיב את עצמו על הברזים, ומנקודה זאת הוא מבקש לשלוט בכל מעשה של הרשות הנבחרת. עושה דברו, היועץ המשפטי לממשלה, מחווה את דעתו, עמותות מטעם מגישות עתירות שהן במהותן פוליטיות, ובקצה הפירמידה יושבים השופטים ונוטלים לעצמם סמכויות שאין כמותן לאף מערכת משפט בעולם.
חבל שנתניהו עצר מהלך שיכול היה לחדד את הדברים.