במסתו המבריקה של אוסקר ויילד "המבקר כאמן" טמון משפט בעל ערך נצחי: "הציבור סבלן באורח נפלא. סולח הוא על כל דבר, פרט לגאונות". כמה זה יפה ונכון. ויילד בוודאי התכוון לעצמו כי אכן בתור יוצר ספרותי הוא היה גאון, אך האמרה יכולה להתייחס גם לראש הממשלה שלנו, שאולי גאון איננו, אך בחזונו המדיני הרחב, השכלתו הרבה והאינטליגנציה הטבעית שלו הוא לפחות גוליבר בארץ הגמדים, כשמשווים אותו ליורשים הפוטנציאליים לתפקידו.

דווקא עובדת היותו שונה וגדול יותר ממתחריו עושה אותו מטרה לקנאה, ומקנאה לשנאה הדרך קצרה ולמעשה הן חופפות. זאת השנאה העיוורת שאולי מוליכה את כל "הנעלבים" מנתניהו – לפיד, סער, בנט, ואולי גם מנדלבליט.

אולי במערכת המשפט יש גם המקנאים בו וביכולות שלו. אחרת איך אפשר להסביר את ההתנהגות של בג"ץ בפרשה האחרונה סביב בחירת שר המשפטים? אחת הדמויות הבולטות בפרשה היא ראש עמותה מסוג העמותות שכל תכליתן להגיש עתירות עם תלונות לבג"ץ נגד רשויות השלטון, אשר זכה למחמאות מאחד השופטים שזה עתה פרשו לגמלאות - על כך שהוא מגיש עתירות רבות בנושאים ציבוריים ופוליטיים, כאילו שלשם כך הוקם בג"ץ שהיום מתפקד כממשלת־על בלי שחבריו נבחרו לתפקיד כזה.

 וכמה מפתיע לראות שבספרות הגדולה כבר תוארה דמותו של מגיש העתירות הנצחי. בעל פרס נובל לספרות, בן עמנו אליאס קאנטי, בספרו "חמישים דיוקנאות" (הוצאת עם עובד) מתאר את הטיפוס האנושי שבורר ומגיש בלי סוף תלונות ותיאורו – "מגיש העצומות".

בג"ץ ציווה על דיון "בתוך 48 שעות" בנושא מינוי קבוע לשר המשפטים אף שנימוקיו של מנדלבליט למינוי דחוף כזה נראים טריוויאליים לגמרי. בישיבת הממשלה שקוימה לפי הצו נכשלה בחירתו של גנץ לתפקיד זה, וראש הממשלה הצליח לקבל רוב למינויו של אקוניס. כאן התפרץ מנדלבליט וטען שההצעה אינה חוקית כביכול.

כאשר שואל אותו ראש הממשלה מדוע לבחור בגנץ זה היה חוקי, טוען מנדלבליט כי זה "לא היה על סדר היום" וגם שזה נוגד את ההסכם הפריטטי בין שני הגושים בממשלה. לשאלתו של נתניהו מדוע אם כך קוימה ההצבעה על גנץ, אם אסור להצביע גם הצבעה נוגדת – מה עוד שההסכם הפריטטי שייך לנושא הממשלה הקודמת ולא לתקופה זאת אחרי הבחירות – לא היה מענה רציני, אך הנושא קפץ מיידית לסדר היום של בג"ץ.

שם העירה הנשיאה אסתר חיות שדי בחוות דעתו של מנדלבליט שאסור כביכול להצביע משום ש"חוות דעתו מחייבת". לפיכך כיוון שהוא "חיווה דעתו" שאסור להצביע בעד אקוניס – זה המצב החוקי. ואז בא השלב האחרון: בית המשפט ציווה שהדיון העיקרי בבחירה באקוניס ייערך לעין מצלמות.

וכאן נפלה ההכרעה אצל נתניהו. הוא ידע היטב מה יהיה בדיון בבג"ץ. הרי כבר יש החלטה שחוות דעתו של מנדלבליט היא "מחייבת". האם זה צעד משפטי או פוליטי מצדו של היועץ המשפטי לממשלה? במצב של לוחמה פסיכולוגית שנדמה שמערכת המשפט מנהלת בעזרת התקשורת נגד ראש הממשלה, נתניהו ידע שהדיון בבג"ץ שישודר בטלוויזיה יהיה נגדו לאורך כל הדרך, ולכן היה עליו לסגת צעד אחד אחורה.