באו אירועי שייח’ ג’ראח ודחקו מהכותרות את אסון מירון. באו אירועי הר הבית ויום ירושלים ודחקו את שייח’ ג’ראח. לבסוף באו אירועי רמלה־לוד־עכו והרקטות מעזה והאפילו על הכל. והארץ הייתה תוהו ובוהו. כשיירגעו רוחות המלחמה, נשאל את עצמנו מה הבעיר את השטח, למה זה מגיע לנו ואיך זה שלא ראינו את זה בא?

לישראל יש צבא מצויד למשעי, חמוש בכלי נשק מתוחכמים והחזק ביותר במזרח התיכון, ובכל זאת צריך להכיר בכך שאבד לה כוח ההרתעה. את אשליית השקט היחסי של השנים האחרונות ניצל חמאס להתחמשות ושיפור יכולותיו. ישראל הופתעה מהתעוזה, מכושר השיגור ומטווחי הירי. בפעם המי יודע כמה התברר שעוצמה צבאית כשלעצמה לעולם לא תכניע את המוטיבציה של הפלסטינים ולא תשמש חלופה לחשיבה מדינית.
בחזית הפנימית התפרץ המתח הכבד המאיים על הדו־קיום בין יהודים לערבים. גם זה לא קורה יש מאין. אי אפשר להסית דרך קבע נגד החברה הערבית, להזניח אותה, להתייחס אליה כאל אזרחים סוג ב’, לא לטפל ברצינות בנשק הבלתי חוקי ובאובדן הביטחון האישי ולקוות שהעסק לא יתפוצץ יום אחד בפנים. הלקח מאירועי אוקטובר 2000 לא נלמד. כמו אז גם הפעם הר הבית הצית את הבערה, אבל התסכול והעלבון של האזרחים הערבים רוחש ומבעבע מתחת לפני השטח כבר שנים.

התפרעויות בהר הבית (צילום: דוברות המשטרה)התפרעויות בהר הבית (צילום: דוברות המשטרה)


במקביל עלו לכותרות שני עניינים מקומיים לכאורה, המאבק על ייהוד שכונת שייח’ ג’ראח (שמתחפש למאבק נדל”ני על זכויות במקרקעין) ו”טרור הטיקטוק” באוטובוסים – סדרת צילומים של צעירים ערבים סוטרים ליהודים. זו כמובן אלימות שיש לגנות ולטפל בה בחומרה, אך אין זה טרור ובוודאי לא אירוע המחייב “תשובה ציונית הולמת” ומתלהמת. לח"כ איתמר בן־גביר, המתחזק רזומה עשיר של חיכוך והתגרות בתושבים ובאזרחים ערבים, זה הספיק כדי להעביר את לשכתו לשכונה הנפיצה ולהוסיף שמן למדורה, שלא לדבר על החלטת המשטרה לגדר את שער שכם בימי הרמדאן הרגישים ממילא. הקשר הגורדי בין עזה, הר הבית וערביי ישראל מעולם לא היה עז כל כך. יהיו אשר יהיו הסיבות, מדינה ריבונית לא יכולה להשלים עם ירי רקטות לתחומה, לא יכולה להסכין עם אלימות במקום הקדוש לשלוש הדתות ולא יכולה לאפשר אנרכיה פנימית ברחובות שעלולה לגלוש למלחמת אזרחים. במציאות שנוצרה אין ברירה אלא להילחם בכל החזיתות. בד בבד אסור שכל אלה יעצרו את ההליכים הדמוקרטיים. ממשלה חדשה חייבת לקום.

אין ספק, זה היה הדבר האחרון שנפתלי בנט ויאיר לפיד היו צריכים עכשיו. מוקדם מהצפוי התברר שאין להם ולשותפיהם הפוטנציאליים פריווילגיה לעסוק רק בנושאים אזרחיים שבלב הקונצנזוס. ממשלה בראשותם, אם תקום, לא תוכל לחמוק מהתמודדות עם אובדן משילות מבית ועם סוגיות ביטחוניות הבוערות מחוץ.

למרות המציאות הביטחונית הרגישה לא צריך להיבהל מחילופי שלטון. אדרבה, האירועים בעזה ובעיקר המתיחות החברתית בין יהודים וערבים שהסלימה לכדי סכנה לחיי אדם, שריפת בתי כנסת, כלי רכב, ונדליזם ואלימות, מחייבים שיתוף פעולה של נבחרי ציבור מכל המגזרים. כשהתותחים רועמים, למוזות הפוליטיות אסור לשתוק. בהקשר הזה אפשר לשאוב עידוד דווקא ממנסור עבאס המבקש לשנות את סדר היום של החברה הישראלית ולהתנער מהתגובות הפבלוביות חסרות התוחלת. בראיון לרדיו “מכאן” הוא קרא לציבור הערבי לשמור על החוק ואמר כי אחרי שהאש תדעך, יש לשוב למגעים הפוליטיים להרכבת הממשלה. אין אלה דברים של מה בכך.

מנסור עבאס בוועדה המיודת לענייני החברה הערבית (צילום: דוברות הכנסת, נועם מושקוביץ)מנסור עבאס בוועדה המיודת לענייני החברה הערבית (צילום: דוברות הכנסת, נועם מושקוביץ)


קשה ככל שיהיה, אל לבנט וללפיד להפנות עורף לידו המושטת של מנסור עבאס. עליהם להאיץ את המשא ומתן ולהקים ממשלה מהר ככל האפשר. במקום להתרכז בקשיים ולהמשיך לעשות עוד מאותו הדבר, על ראשי מחנה השינוי לשנות קונספציה, לגלות אחריות פוליטית ובעיקר להתמקד בהזדמנות לחולל שינוי.