מי שצופה ומאזין לתקשורת הישראלית מקבל מושג קלוש על המתרחש בעזה. העיתונאים ניזונים בעיקר מדובר צה”ל, ממערכת הביטחון ומגורמי ממשל ישראלים. בהתאמה, התמונות המשודרות מעזה הן לרוב תמונות מרוחקות של פטריות עשן, תמונות של הפצצות יעדים שמצלמות מערכות משוכללות המותקנות במטוסי קרב של חיל האוויר או מראות מרהיבים של הרס המשודרים בלופ: בניינים קורסים אל תוך עצמם ויירוטים של מערכת כיפת ברזל הזוהרים בלילות בשמי עזה־ישראל. בדיווחים הישראליים יש מעט מאוד תמונות תקריב וקולות של דוברים מהשטח. אין מה לומר – זו המלחמה הכי סטרילית שראינו עד היום. כירורגיה עילית. כמעט בלי טיפת דם ודמע.
בנוהל הקבוע התמלאו האולפנים ועמדות השידור בפרשנים עמוסי טסטוסטרון. העיתונות הישראלית ברובה מגויסת מרצון ומדבררת את הנרטיב הישראלי. שלא לדבר על פרשנים שמעודדים את צה"ל להוסיף ולתקוף ולא לעצור לפני שיושגו יעדי המבצע כפי שהם שרטטו לעצמם. בנסיבות האלה קשה לצפות לשידור מאוזן. טבעי לשדר מנקודת מבט ישראלית סובייקטיבית, אבל ההתעלמות הבוטה מהנעשה בצד השני חותרת תחת מקצוע העיתונות.
התקשורת, מפי דובר צה”ל, מדווחת על חיסולם של מפקדים ולוחמים של חמאס (בדרך כלל זוטרים) ופחות עוסקת באזרחים שנהרגו, בהם עשרות ילדים. שלא לדבר על פצועים ועל עשרות אלפים שנותרו ללא קורת גג. הסיפור שלהם לא מסופר. בעגה הצבאית שאומצה על ידי עיתונאים רבים, אזרחי עזה “הבלתי מעורבים” שנפגעים מהפצצות חיל האוויר הם בסך הכל “נזק אגבי”. הבחירה במונחים המכובסים הללו משחררת את התקשורת הישראלית מעיסוק בחורבנה של עזה ומאסונם של כשני מיליון בני אדם החיים בה בעוני מחפיר תחת משטר טרור אלים שאינו סופר אותם ומשתמש בהם לצרכיו. ישראל לא אשמה, אבל יש לה חלק בטרגדיה האנושית המתרחשת מעבר לגדר. גם אם המלחמה הזאת היא כורח בל יגונה, אסור להתעלם מהמחיר שגובות הפצצות החכמות של חיל האוויר ומהטראומה של אזרחי האויב. לילד בעזה אין ממ”ד, אין מקלט, אין שירות פסיכולוגי שיכול לסייע בהפגת מתחים, הוא אינו יכול ללכת לשום מקום גם אם לא בא לו להישאר.
מוגזם לחשוב שעיתונאי ישראלי ישדר מתוך עזה, אבל נכון היה לתקשורת הישראלית לשתף פעולה עם עיתונאים זרים או פלסטינים המשדרים משם, כפי שעשתה בעבר. זה לא קרה הפעם ועל הרקע הזה אין פלא שמיטוט מגדל התקשורת בעזה התקבל כאן במשיכת כתף. מה הרוויחה ישראל מהשמדתו? צה”ל אומר שהמגדל שימש את חמאס לאיסוף מודיעין, לייצור כלי נשק ולאחסון ציוד שנועד לשבש את פעולת הצבא. ייתכן. אבל לא בטוח שהשמדת אמצעי שידור מרכזי משרתת את ישראל בקרב על התודעה הבינלאומית.
אין סימטריה בין מדינה לארגון טרור, והתקשורת הישראלית איננה מהאו”ם. ולמרות זאת עליה לספק מידע אמין ומקיף ככל האפשר כדי שצרכני התקשורת (שהם למעשה כולם) יקבלו תמונה רחבה ומושכלת על המתרחש ולא רק “תמונת ניצחון”: נדרש מידע על מידת שיתוף הפעולה של העזתים עם חמאס. היקף התשתיות שבנו להקמת המערך הרקטי שלהם, הכסף שהשקיעו בבניית “המטרו” והעיר התחתית של עזה (בחסות ממשלת ישראל שאפשרה לכסף קטארי להיכנס לעזה), על חשבון תשתיות אזרחיות מתחת לאפה של ישראל.
ככל שהיה מודיעין, לא ברור מדוע הדרג המדיני אפשר לחמאס להתעצם, מדוע לא נקט צעדים כפי שנעשה (על פי מקורות זרים) כנגד התבססות איראן בסוריה, במקום למגן את עצמנו לדעת. מעבר לכך, בהנחה שגם הפעם ישראל פגעה ביכולת, אבל לא חיסלה את המוטיבציה של חמאס, האם הרס תשתיות והפיכתם של עשרות אלפי פלסטינים לפליטים יועיל וילמד אותם לקח? איך נסיק מסקנה או תובנה בלי לשמוע את הפלסטינים? זו איננה דרישה לסימטריה מזויפת אלא צורך מתחייב על מנת לקרוא את המציאות נכוחה. במובן הזה התקשורת הישראלית מספקת לנו תמונת מלחמה חסרה.