אומנם באווירת השוק הנוכחית הכל אפשרי, אך מתרבים הסימנים שממשלת השינוי הינה עובדה. ממשלה זו בגלל אופייה, והגורמים שעליהם היא נשענת, משקפת שבר היסטורי מבחינה ציונית ומשילותית גם יחד. אידיאולוגיה או ניסיון לגבש מכנים משותפים בנושאים בתחום המדיני, הביטחון, הכלכלי וכו' כנראה לא יהיו שם — אך כן סחר־מכר על תיקים. מה שיבלוט בממשלה הזאת, בנוסף לשנאה לבנימין נתניהו, הוא התנכרות מרכיביה לא רק ליעדים שהציגו בבחירות, אלא גם ל"אני מאמין" הפוליטי כביכול שלהם, והזילות הפוליטית המובהקת ביותר שהיא מנת חלקו של הימין האידיאולוגי. גם אם נשים בצד את המשקעים, חלקם אולי מובנים, שיש לראשי ימינה, אין בכך לטשטש את העובדה שהאמביציה האישית שלהם האפילה על כל השיקולים האחרים, לרבות עתיד מפלגתם, והציונות היהודית ותקווה חדשה, כל אחת לפי דרכה הייחודית, תרמו אף הן את תרומתן לשבר הנוכחי.

כפי שקבע בזמנו הסוציולוג הפוליטי מקס ובר, "פוליטיקאים אינם מונחים תמיד ממחויבות לעקרונות מוסריים", אך בכל זאת קשה שלא לתמוה כיצד כל פעם חוזרת על עצמה הטרגדיה היוונית של הכשלת ממשלות המרכז־ימין והעברת השלטון לידי השמאל - בידי ימין קיצוני. כך עשו ליצחק שמיר וכך עשו לבנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, ושוב עכשיו. כתוצאה מהפלת שמיר היו הסכמי אוסלו, כתוצאה מהפלת נתניהו אז נוצר שדה מוקשים מדיני שרק בנס נחלצנו ממנו. עכשיו, בגלל האיום האיראני מזה והרוחות הנושבות בוושינגטון מזה, התוצאות עלולות להיות חמורות בהרבה.

התנגחות הימין הקיצוני בשמיר ונתניהו, ולפני כן במנחם בגין אחרי הסכמי השלום עם מצרים — נובעת מכך שכשהנ"ל הפכו לראשי ממשלה ולאחראים על עתיד המדינה, הם הבינו שבמדיניות יש לגשר לפעמים בין הרצוי למצוי; קוראים לזה פרגמטיות. כשב־1996 העליתי לדיון בוועדה המדינית של הליכוד תוכנית פרגמטית בנושא יהודה ושומרון, התנגד לה ח"כ זאב בנימין בגין בזלזול בטענה ש"פרגמטיות זה כמו ספסרות בשוק". מדיניות פרגמטית תוך השמת דגש על הפן הביטחוני ושמירת המצפן האידיאולוגי היא הדרך שבה נתניהו הוביל בהצלחה את דרכה המדינית של ישראל והגיע להישגים חסרי תקדים בתחום הבינלאומי ובמישור הישראלי־ערבי. "שלום עכשיו" הפכה מסיסמה נבובה ומתעתעת למציאות מדינית — אומנם עוד בלי הפלסטינים שממשיכים בסירובם להכיר בזכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית, והנשיא ביידן קבע בימים אלה שזו הסיבה האמיתית להיעדר השלום.

ג'ו ביידן בנאומו הראשון בקונגרס, בסיום 100 ימי כהונתו הראשונים (צילום: Melina Mara/Pool via REUTERS)
ג'ו ביידן בנאומו הראשון בקונגרס, בסיום 100 ימי כהונתו הראשונים (צילום: Melina Mara/Pool via REUTERS)

אך הדרך המדינית עלולה עכשיו לעמוד בפני שוקת שבורה שכן ממשלת השינוי תהיה ממשלת שיתוק וקיפאון שזרעי פרידותה מוטמנים בה מיומה הראשון. כשנצטרך להמשיך ולהתמודד עם הגרעין האיראני, איך יתקבלו החלטות? כשחמאס וגורמים פלסטינים אחרים, גם בישראל, ייתנו את האות למסע פורענות נוסף, האם יימצא מכנה משותף בין נציגי השמאל בממשלה לבני גנץ ואנשי ימינה, שלא לדבר על הרכיב החיוני בפאזל השלטוני ששמו הרשימה המשותפת? מה תהיה התגובה הישראלית כשממשל ביידן ינסה לקדם בצורה פרו־אקטיבית את תוכניותיו למזרח התיכון בכלל ולנושא הפלסטיני בפרט או כשיפרוץ משבר כלכלי אינפלציוני עולמי. הפתרון המסתמן: לא להחליט. התוצאה הברורה: נחיתות ופסיביות ישראלית בכל התחומים. גם חמאס מבין זאת והוא עלול לפעול בהתאם, כשמתקפת הטילים והטרור האחרונה שימשה עבורו חזרה כללית.

למען ההגינות, אין לטשטש גם את הצללים בממשלה היוצאת ובאלה שקדמו לה — צללים שנבעו חלקית הן מההרכב האישי שלהן והן מליקויי המשילות כתוצאה משיטת הבחירות הקיימת. אולי הברכה היחידה במצב המדאיג הנוכחי היא שבאופוזיציה החדשה ינקטו צעדים לתיקון המצב במישור הלאומי והמפלגתי כאחד. בינתיים לא נותר אלא לקוות שהמדינה תיטיב לצלוח את תוצאות השבר הנוכחי ואת תקופת ממשלת השינוי.