איש לא יטיל ספק בקשר שקיים בין חוזקה הכלכלי של המדינה לבין יכולותיה הצבאיות. ארצות הברית, לשם דוגמה, היא מעצמת־על, לא מחמת גודל האוכלוסייה אלא מחמת היותה הכלכלה הגדולה בעולם עם הצבא החזק בעולם.

לאחר שעברנו את עידן הקורונה, ולאחר סבב הלחימה עם חמאס, האתגר שניצב היום בפתחה של ישראל הינו להניע במהירות את כלכלת ישראל לתנופה של צמיחה מחודשת. להשגת מטרה זו צריך להתמקד בחמישה קווי פעולה מוגדרים וברורים. המבחן האמיתי הוא העקביות, יכולת ההתמדה והיכולת הניהולית.

קו הפעולה הראשון הוא הורדת נטל הרגולציה והבירוקרטיה בכלל המגזר העסקי. ואין מדובר ברגולציה חיונית, אלא בעודף רגולציה. ההערכות הן שעודף הרגולציה עולה למשק 50 עד 100 מיליארד שקלים בשנה. ולא צריך להיות מאוד נבון כדי לדעת מה לעשות. יש כבר החלטת ממשלה טובה מאוקטובר 2014 שחייבה הפחתת הנטל הרגולטורי ב־25% עד תום 2019.

הבעיה היא שמי שעומד בראשות רשות רגולטורית אינו נושא באחריות אישית לכשל בביצוע. לעולם לא נשיג יעד אם לא נדע גם להטיל אחריות אישית על אלה האחראים על הביצוע. לכן למשך שנה יש להקפיא כל רגולציה חדשה, ועד תום 2021 יש להשלים את הפחתת הרגולציה ברמה של 25% על פי אותה החלטת ממשלה.

הקו השני הוא הזרמת כוח הקנייה של הציבור ורשויות המדינה אל המגזר העסקי בישראל. בשנת 2019, הצריכה הפרטית הגיעה ל־750 מיליארד שקלים. כלל הצריכה הציבורית עמדה על 250 מיליארד שקלים, צריכת משרד הביטחון - 70 מיליארד שקלים.

אין לשלול מהיחיד את זכות הבחירה היכן לבצע את קניותיו, אבל אסור שיהיה מצב שממשלה במודע תפלה לרעה את המגזר העסקי במדינתה שלה לעומת ספקי חוץ. וזה בדיוק מה שעושה היום ממשלת ישראל. היא מטילה על רכישות צרכנים בישראל מע"מ בשיעור 17% ופוטרת אותם ממע"מ ברכישת אותם מוצרים ביבוא אישי. כל מי שמתמצא באלמנטים בסיסיים של כלכלה מבין שמקומות עבודה נוצרים כשכוח הקנייה זורם אל המפעלים המקומיים ואל המגזר הקמעונאי.

הקו השלישי הוא השבת כוח העבודה הישראלי אל המגזר העסקי. הרבה מאוד דובר בנושא זה בעוד הפתרון הוא די פשוט. יש לסיים את תמיכות החל"ת ולעבור לתמיכה במובטלים בתשלום דמי אבטלה כחוק. משמעות החל"ת היא שכאשר המעסיק משחרר עובד לחופשה ללא תשלום, הממשלה היא שנושאת במימון שכר העובד. זה היה נכון לתקופת ביניים.

כיום, עובד שאינו מוכן לחזור לעבודה על פי בקשת המעסיק - דינו עובד שהתפטר. עובד שרוצה לחזור לעבודה, ולמעסיק אין עבורו עבודה, דינו עובד שפוטר. התמיכה בעובדים אינה מופסקת, אבל היא מועברת מתמיכה על פי קריטריונים של החל"ת לתמיכה על פי הקריטריונים לתמיכה במובטלים.

הקו הרביעי הוא טיפול כלל לאומי ומסיבי בהסבת עובדים ובהכשרת עובדים. זהו חלק חשוב המטופל היום בצורה מאוד שלומיאלית, תוך פיזור סמכויות בין משרדי ממשלה שונים וחוסר יעילות אופרטיבי, היעדר ריכוז של ביקושי המגזר העסקי מול הנעת המערכת שיש בה כדי להכשיר ולהסב עובדים, וממומנת כיום על ידי מוסדות המדינה.

פרויקט זה שצריך להיעשות ברשות מרכזית אחת, כמו שירות התעסוקה, וביעילות הנדרשת, יאפשר להתאים עובדים על פי דרישות המשק וגם לשדרג את מעמדם ואת שכרם.

הקו החמישי הוא חזרה לתנופת השקעות בתשתיות. זה לא צריך להיעשות רק במימון ציבורי. זה יכול להיעשות בהצלחה בשיתוף של מימון ציבורי עם מימון פרטי, מה שקרוי BOT ו־PPP. BOT ומשמעותו שהיזם הפרטי בונה, מפעיל, ובתום תקופה קצובה מחזיר את הנכס לרשויות המדינה. PPP משמעותו שיתוף פעולה בהשקעה בין רשויות המדינה להון פרטי. השקעות כאלה כבר בוצעו בישראל ובהצלחה, דוגמת כביש 6 ומנהרות הכרמל.

כתוצאה מעידן הקורונה עבר המשק תהליך התייעלות מסיבי. מעסיקים מגיעים לאותה רמת תפוקה בפחות כוח אדם. השקעה בתשתיות נחוצה גם כדי לייעל את פעילות המשק וגם כדי ליצור מקומות עבודה חדשים.

ביצוע חמשת קווי פעולה אלה, אם ייעשה בהתמדה, יעניק למשק תנופת צמיחה מחודשת, יעלה מאוד את התוצר הלאומי ויצמצם את ממדי האבטלה.