באמת מבאס להרוס את החגיגה, אבל התחושה העיקרית שעלתה בי עם כינון הממשלה החדשה היא אכזבה. לא כי אני לא חושבת שנתניהו היה צריך לפנות את כיסאו, הוא בהחלט היה צריך, ויפה שעה אחת קודם, ואף הצבעתי לאחת המפלגות שהבטיחה שינוי. אבל דווקא מכיוון שהמדינה זקוקה לשינוי, מאכזב לגלות שבדרך לכינונה, הממשלה החדשה נקטה פוליטיקה ישנה על מלא.
מספר השרים המופרז, למשל, בניגוד לכל הבטחה ולעיקרון של לפיד, לא יותר מ־18 שרים, שגם בשמו הוא נלחם בממשלת נתניהו־גנץ. והופה, תראו מי מתגאה בביטול משרד המים, אבל משאיר 27 תפקידי שרים, תשעה יותר ממה שהתחייב והבטיח.
וזה לא נגמר: לפיד כינה את החוק הנורווגי בממשלה הקודמת “חוק הג’ובים” ותקף אותו בחריפות כשאמר כי “ממשלת נתניהו החמישית שוברת את כל שיאי הניתוק והאטימות". אך לא רק שבמסגרת החוק הנורווגי התפטרו כבר 13 שרים מהכנסת כדי להכניס חברי כנסת אחרים ברשימה, אלא שזה לא מספיק כנראה והתכנון הוא להרחיב את החוק הנורווגי, כך שעוד חברי כנסת יוכלו להיכנס. הקופה הציבורית? את מי היא מעניינת.
וכמובן החטא הקדמון של הממשלה הזו הוא עצם מינויו של נפתלי בנט, שעל ששת המנדטים שלו נאמרו כבר הרבה יותר מילים ממספר המצביעים שעומדים מאחוריהם. ובכל זאת, אין ברירה אלא לומר זאת: מדובר באחד המהלכים המלוכלכים ביותר שנעשה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, וידענו כבר אי אילו תרגילים מסריחים. לחשוב שפעם הזדעזענו מהצבעה תמורת מיצובישי; מי היה מדמיין שנגיע למצב שבו חבר כנסת בישראל יסחט את ראשות הממשלה כדי להגשים את חלומו, אחרי שהדרך הרגילה – ניצחון בקלפי– לא צלחה.
אז מה קיבלנו? ממשלה בזבזנית, שמסדרת ג’ובים כמעט לכל חבר בקואליציה, ובדרך הפרה כמעט כל הבטחת בחירות, כשבראשה עומד אדם שנראה כאילו שם את עצמו מעל הכל. מצלצל לכם מוכר?
הטענה היא שהמטרה מקדשת את האמצעים, ופוליטיקה, היה מי שאמר, היא אמנות הפשרה. אבל “המטרה מקדשת את האמצעים” היא לא תירוץ לנקוט את כל האמצעים. אם המטרה מקדשת את האמצעים, אז אחד האמצעים הוא לוותר על האגו, ולא לתת לכל חבר כנסת שני בקואליציה תפקיד שר או סגן שר, ולחבר כנסת של מפלגה זוטרה את ראשות הממשלה.
אז נכון, במשחק הפוליטי של השנים האחרונות התרגלנו להפרת הבטחות סיטונאית ולמכירת חיסול של ערכים. כך ששום דבר כבר לא יפיל אותנו מהכיסא. הבעיה היא כפולה: היומרנות של אבותיה מולידיה של הממשלה הזו להציג את עצמם ככאלה שעושים פוליטיקה נקייה, כשאין רחוק מזה.
והבעיה השנייה היא הצביעות: בתור מי שהצביעה לאחת המפלגות בגוש “השינוי”, לראות איך כל זה מתקבל ללא כל ביקורת בתוך המחנה, אותו מחנה שעשה משפט שדה לגנץ וצלב אותו על הפרת הבטחת בחירות כשבחר לשבת עם נתניהו, מוכן לקבל הכל: מוויתור על עקרונות שעבורם יצא לרחובות ועד מינויו לראש ממשלה של אדם שלפני שנים ספורות הם תקפו במילים חריפות וטענו שהוא עושה “הדתה” לילדים שלהם. אבל היי, העיקר שביבי באופוזיציה.