בסופן של שנתיים מטורללות התרחש הדבר הנורמלי – חילופי שלטון במדינה דמוקרטית. אפשר רק להצטער על מופע האימים המביש שארגנו חברי האגף הימני בכנסת במעמד ההשבעה של הממשלה, בלי טיפת ממלכתיות ואיפוק. שלא לדבר על המענה הרפה של יו”ר הכנסת היוצא יריב לוין ועל החפיפניקיות שבה עבר הגה השלטון לידי הנבחרת החדשה. אנשים שעד אתמול החזיקו בידיהם כוח, סמכויות רחבות וסודות מדינה מסרו את המקל לבא אחריהם כאילו מדובר בחילופים בעמדת הש”ג.

יש לקוות שאחרי נסיעה ממושכת ברכבת הרים פוליטית שדהרה במהירות מופרזת, כל השחקנים - באופוזיציה ובקואליציה - יפנימו שלא ניתן לנהל מדינה על ספידים לאורך זמן. חייבים להרגיע. בנאלי ככל שזה נשמע, זהו היעד הראשון של ממשלת בנט־לפיד והרעיון המסדר החדש של קואליציית הקצוות. בהקשר הזה צדק יאיר לפיד כשאמר לאורך כל קמפיין הבחירות שאזרחי ישראל לא צריכים לחשוב כל בוקר על הממשלה שלהם. הם אמורים לישון טוב בלילה ולנהל את שגרת חייהם בידיעה שהממשלה עובדת בשבילם ולא עסוקה במאבקי אגו ובהישרדות פוליטית.

בצל הרצון לחזור לשפיות מתחולל בישראל מפץ פוליטי. שונה מזה שחיבר בין אריאל שרון לבין שמעון פרס, גדול הרבה יותר מכחול לבן בראשות שלושה רמטכ"לים וחובב איגרוף אחד. בבסיסם של שני המיזמים האלה עמדה ההנחה שחילופי שלטון אפשריים כל עוד הם נשענים על תשתית מפלגתית רחבה ועל סיעה גדולה בכנסת הזוכה לאמון ציבורי בלתי מעורער.

עוד מוקדם לקבוע אם תם עידן המפלגות בישראל, אך ברור שחל שינוי מהותי. רוב המפלגות בכנסת אינן מקיימות הליכים דמוקרטיים פנימיים. המפלגות בקואליציה החדשה עשו עוד כברת דרך במעבר מחיבור על בסיס עמדות אידיאולוגיות לשיתוף פעולה שנועד לשרת אינטרסים ציבוריים רחבים.

המבנה הקואליציוני החדש חותר תחת הפרדיגמה שחילקה את החברה הישראלית לימין ושמאל על פי היחס לסוגיה הפלסטינית. החיבור התקדימי בין רע"ם לבין יו"ר מועצת יש"ע לשעבר מנפץ את כל האקסיומות הישנות. למעשה, האילוצים הפוליטיים גרמו לתנועת המטוטלת, שדחקה את החברה הישראלית לקצוות, לשנות כיוון. אין זה אומר שהממשלה תוכל לחמוק מהתמודדות עם הכורח הביטחוני (יעידו על כך בלוני התבערה ששוגרו מרצועת עזה בעקבות מצעד הדגלים והתגובה של צה"ל) וגם לא מהחובה המוסרית לשים קץ לסכסוך הישראלי־פלסטיני.

יהיו על הקואליציה הזאת לחצים מכל כיוון אפשרי - מבפנים, מבחוץ ומכל העולם. בסופו של דבר היא תיבחן על פי מידת הבגרות הפוליטית שיפגינו שותפיה, יכולת ההכלה שלהם ובעיקר על פי מנגנון האיזון הפנימי שיאפשר לה לתפקד ולקבל החלטות כשיתגלעו חילוקי דעות, וכאלה יפרצו קרוב לוודאי מהר מהצפוי.

האם זה המפץ הפוליטי הגדול? מוקדם להעריך. המפץ הקודם שהוביל להקמת מפלגת קדימה נוצר בעקבות המיאוס שחשו שרון ופרס, כל אחד מהם כלפי מפלגתו. קדימה לא האריכה ימים בשלטון מסיבות שונות שלא כאן המקום להרחיב בהן. הנסיבות העכשוויות שונות בתכלית. לא קמה כאן מפלגת גלאקטיקוס עם נבחרת כוכבים שסחפה אחריה את הציבור בהבטחות לשחר של יום חדש. להפך, הקואליציה החדשה דומה יותר לשמיכת טלאים שנועדה לכסות על מכאוביה של הדמוקרטיה הישראלית.

קשה לדעת אם ממשלת הקצוות תעלה את ישראל על הנתיב הנורמלי. המעבר ממצב לא נורמלי למצב נורמלי איננו מעבר קל כפי שאבחן בעבר הסופר א"ב יהושע בעמודים האחרונים של ספר המסות "בזכות הנורמליות" בהתייחסו לסכסוך הישראלי־פלסטיני ולסיכויים לכונן שלום.

בסופו של דבר, “יש אפרוריות ובנאליות במצבים נורמליים. הם חסרים את השיאים האקסטטיים של מצבי קונפליקט”, ובכל זאת טמון בהם פוטנציאל. נוכח המציאות הפוליטית הכאוטית שבה אנחנו נתונים בשנים האחרונות, חובת ההוכחה מוטלת כעת על הממשלה החדשה ולא פחות מכך על החברה הישראלית כולה.