אינני מחסידי נתניהו, ואני מברכת על הקמת ממשלה השוזרת בתוכה מרכיבים רבים בחברה. אך בשבוע שעבר הגיעו לסיומן תריסר שנות שלטונו הרצופות של בנימין נתניהו. אינני מחסידיו, ולכן אני שמחה שהוקמה ממשלה השוזרת בתוכה מרכיבים רבים בחברה הישראלית, ושבשעה טובה חלחלה ההבנה כי יש פטריוטים בכל המחנות, אך יש ביניהם הבדלי השקפות בכמה סוגיות. לכאורה, זו ממשלת חלומות, אך היה נהדר לו הייתה מוקמת מתוך אהבה, ולא רק על בסיס אנטגוניזם לאדם מסוים ועל בסיס הדרת חלקים בחברה, כגון המפלגות החרדיות.
מליאת הכנסת ביום השבעת הממשלה הזכירה לי את ועידת מפא"י המיתולוגית שהתכנסה בפברואר 1965 ועסקה בדרישתו של מייסד המדינה וראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון להקים ועדת חקירה בנושא פרשת העסק הביש, אותה פרשה שבמסגרתה נעצרו ונכלאו במצרים בשנות ה־50 אנשי מודיעין ישראלי במבצע כושל.
בן־גוריון לא ידע מנוח ודרש לרדת לעומקם של דברים כדי לגלות מי נתן את ההוראה לפעולה הכושלת - שר הביטחון פנחס לבון או ראש שירותי המודיעין בנימין גיבלי. זכורה במיוחד מאותה ועידה הגעתו של ראש הממשלה השני משה שרת, שהיה על ערש דווי ובכיסא גלגלים ונשא נאום חריף נגד בן־גוריון.
גם בוועידת מפא”י בנושא העסק הביש וגם במליאת הכנסת ב־13 ביוני היו שני מנהיגים דומיננטיים, שכיהנו תקופה ארוכה ובלטו בחוסר יכולתם להכיל מתחרים. כפי שלנתניהו יש את "השמאל", כך הוא מכנה כל יריב שהתמזג לממשלת בנט, לבן־גוריון היה את "בלי חרות ומק"י", כפי שנהג לומר.
האם כך אנו רוצים שמנהיגינו ירדו מהבמה הפוליטית? בחוסר כבוד, ללא קורטוב של הכרת הטוב על הדברים הטובים שהם עשו, על שנים של ניהול והתמודדות מול מדינאי העולם ובשדה הביטחוני? רק על התושייה של ראש הממשלה היוצא נתניהו בנושא החיסונים ועל ניהול מבצע כה חשוב - אנו חבים לו חוב גדול.
האם השיח המתלהם של חלק מיריביו, אנשים שלא עשו דבר וחצי דבר ממה שהוא תרם למדינה, הוא חלק מתהליך הריפוי והשינוי? האם העובדה שחלק ניכר ממובילי ממשלת הריפוי הינם אנשים המנהלים מפלגות לא דמוקרטיות, שבהן ההחלטות נקבעות על פי רצונו של אדם אחד, היא המודל הנכון? האם אנשים אשר במפלגתם ממדרים או מרחיקים את מי ששואף לעצמאות ולהליכי בחירה דמוקרטיים לראשות המפלגה - הם המודל הנכון?
ולגבי ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד, אשר נדמה שאת רוב שנותיו כחבר כנסת לא בילה בכנסת, כשהוא טוען שההיעדרויות הן כתוצאה מסיוע שהוא העניק לראש הממשלה לשעבר נתניהו בשדה המדיני ובמסגרת "מאבק ב־BDS" (זה לא שכנע את ועדת הכנסת אשר קנסה אותו בעבר בשל "היעדרויות בלתי מוצדקות") ואשר מסתתר כל פעם מאחורי מנהיג אחר - פעם גנץ ופעם בנט: האם זה המודל שלנו למנהיגות?