את שיחתו עם מזכיר המדינה בלינקן סיים שר החוץ יאיר לפיד באמירה "בשנים האחרונות נעשו טעויות, מעמדה הדו־מפלגתי של ישראל נפגע, ואנחנו נתקן את זה יחד". הכוונה ברורה: "אם משהו ביחסי ישראל־אמריקה לקוי, הרי שזו אשמת נתניהו, ומהיום ואילך יהיה שחר חדש ביחסינו".
דברי לפיד מעידים על אי־הבנה בסיסית של המציאות הפוליטית בארצות הברית שעמה תצטרך ממשלת ישראל החדשה להתמודד, והם נועדו לפרוט על נימת העוינות של הדמוקרטים כלפי כל מה ומי שהיו קשורים בטראמפ. הם גם מתעלמים מכך שכל ממשלה ישראלית משתדלת להיצמד לממשל המכהן בארצות הברית. כך עשה נתניהו, והתוצאות החשובות – העברת השגרירות לירושלים, השלום הישראלי־ערבי, השת"פ הביטחוני - מדברות בעד עצמן; וכך גם תנהג הממשלה החדשה כלפי ביידן.
אך ביסודו של דבר, נשיא אמריקאי פועל על פי שיקולים מציאותיים וזה היה בא לביטוי גם לו נמשכה כהונתו של נתניהו. בהפוך על הפוך, דווקא עכשיו ייתכן שיתגלו ביחסי ישראל־ארצות הברית מכשולים חדשים, שהרי אם קודם כשצצו אי־הבנות יכלו לומר: "זו לא ישראל, זה ביבי", מה יגידו עכשיו?
ממשלתה החדשה של ישראל אומנם לא תחמיץ שום הזדמנות כדי לשכנע את ממשל ביידן בהרמוניה המלאה עמו, אך הכוונה הזאת עלולה לעלות על שרטון הפוליטיקה הפנימית באמריקה, שכן במפלגה הדמוקרטית הולכים ומתרבים הלחצים של השמאל הקיצוני המכונה "פרוגרסיבי" על הזרם המרכזי, שהוא משענתו הראשית של הנשיא ביידן, לשנות כיוון בכל הנושאים הרלוונטיים: כלכלה, חברה, אך גם מדיניות חוץ וביטחון, לרבות ענייני ישראל.
אף שהוא מיעוט בשני בתי הקונגרס ובמוסדות המפלגה, הרוב הזעיר שיש לדמוקרטים בבית הנבחרים ובסנאט יוצר מצב שללא תמיכת השמאל הקיצוני, הממשל עלול להיקלע למצב של חוסר יכולת לקדם את מדיניותו. לדוגמה: בקונגרס מתארגנת עכשיו יוזמה להגביל את חופש הפעולה של הממשל נגד ארגוני הטרור שלוחי איראן בעיראק ובסוריה. מי שנותנת את הטון במחנה הפרוגרסיבי היא קבוצת חברות קונגרס קיצוניות, חלקן מוסלמיות, כולן אנטי־ישראליות עם גוון אנטישמי, ועם סיוע חיצוני מצד סנאטורים שמאלים כגון ברני סנדרס, אליזבת וורן, אד מרקי ואחרים.
אחת החברות המרכזיות בקבוצה הזאת, אילהן עומאר, ילידת סומליה, השוותה לאחרונה את פעולות ישראל במבצע "שומר החומות" ואת אלה של ארצות הברית באפגניסטן לחמאס ולטליבאן, ובעבר התבטאה בנימה אנטישמית כלפי יהודי ארצות הברית. כמה חברי קונגרס יהודים אומנם גינו את דברי עומאר, אך היו אחרים שהעדיפו ליישר עמה קו, ואילו יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, אף שהיא בהחלט ידידת ישראל, הסתפקה בביקורת פושרת.
ההתבטאות של עומאר לא הייתה חריגה וכפי שנכתב לאחרונה בעיתון האינטרנטי "פוליטיקו", גם לדמוקרטים אחרים "יש פחות ופחות בעיה לתמוך בעמדותיה החובטות בישראל, בניגוד לגישה הדו־מפלגתית המסורתית בוושינגטון", ו"היחס החיובי כלפיה מעיד שהשינוי בעמדת מפלגתה איננו קשור דווקא באירוע מסוים כגון המלחמה בעזה".
אדרבה, השקפת העולם שלה היא נחלתם של דמוקרטים צעירים בקונגרס ומחוצה לו שדורשים שמדיניות ארצות הברית כלפי ישראל תתרכז יותר בצורכי הפלסטינים. מי שנחשבת לכוכב בקבוצה הזאת, חברת בית הנבחרים אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, מוסיפה שהיא שמעה גם מצעירים יהודים שהם מואסים ב"נרטיב המקובל של הסכסוך הישראלי־פלסטיני".
התבטאויות אלה אינן מייצגות בהכרח את הדעה של רוב הדמוקרטים, אך הן מעידות על מדרון חלקלק לגבי היחס לישראל בקרב חלק חשוב מהציבור האמריקאי. איך ממשלת השינוי תתמודד עם הבעיה הזאת מעבר לחיזוריה אחרי ממשל ביידן והשמצותיה את ממשלת נתניהו — כשנכונים לה כבר בעתיד הקרוב מבחנים קשים כולל הסכם הגרעין עם איראן?
גם בנושא הפלסטיני יהיו מבחנים, אף שאולי רק בשלב מאוחר יותר, ואשר לרמת הגולן, אומנם עדיף לראות את חצי הכוס המלאה, כלומר הצהרת הממשל ש"ארצות הברית לא שינתה את עמדתה", ולא את חצי הכוס הריקה, דהיינו שממשל ביידן בעצם לא הצהיר שהוא אכן מכיר בריבונות ישראל בגולן; אך כדאי להמשיך להיות קשובים. ואלה רק מקצת המבחנים שבדרך.