מה עובר לכם בראש כשאתם שומעים את המילה עמותה?

כשאני שואלת את השאלה הזו בהרצאות, בכנסים או בפגישות עסקיות, התשובה לרוב זהה: "מסכנים", "חלשים", "פושטי יד", "מצפים לקבל תרומות" וכו'. מאחר ועם תחושות קשה להתווכח, אני תמיד מנסה להציג עובדות ולנסות לצייר תמונה מלאה של המגזר השלישי ובעיקר של הפוטנציאל – הכלכלי והחברתי – הטמונים בו.

אבל לפני שנצלול לניתוח הכלכלי, חשוב להבין איפה נמצאות מרבית העמותות בארץ לאחר שנת הקורונה וכיצד דווקא תופעות רבות שנחשפו במהלכה, הן גם הקטליזטור לשינוי המתבקש. 

אחת מתופעות הלוואי הקשות והעצובות של הקורונה היא הפגיעה הקשה בהכנסות המגזר השלישי, שגם לפני המגפה העולמית סבל מחוסר יציבות ומעמדת נחיתות מובהקת. על פי הנתונים שבידינו, 25% אחוז מארגוני הסיוע האזרחי הפסיקו את פעילותם בתקופת הקורונה, הנזק הכספי שספגו העמותות מוערך בכ-7.5 מיליארד שקל ונכון לכתיבת שורות אלו, אלפי עמותות נמצאות על סף קריסה.

ועדיין, סליחה מראש על הקלישאה, אני מאמינה שהאמירה לפיה כל משבר מביא עימו גם הזדמנות, מדויקת במיוחד גם כאן. אין ולא צריך להיות שום הבדל בין בעל עסק או מנכ"ל של חברה שמנסה להתייעל ולייצר אפיקי הכנסה נוספים, לבין עמותה שנקלעה לקשיים. 

 אפשרות לייצר 100 אלף משרות חדשות במשק

 בואו ננסה להבין את הפוטנציאל במספרים (הנתונים נכונים לטרום תקופת הקורונה ונלקחו מאתר משרד המשפטים):

 מתוך כלל העובדים במגזר השלישי (673,633 עובדות ועובדים), 48% מועסקים בעמותות חינוך ומחקר, 21% בעמותות תרבות, ספורט ופנאי ו-12% בעמותות שירותי רווחה. סך ההכנסות של כלל העמותות בישראל עומד על 93.4 מיליארד ₪ בשנה, לפי ההתפלגות הבאה:

תמיכות והקצבות מהמדינה 31.7 מיליארד ₪ | (34%), מכירת שירותים לגורמים ממשלתיים 6.1 מיליארד ₪ | (7%), מכירת שירותים לגורמים שאינם ממשלתיים 34.9 מיליארד ₪ | (37%), תרומות מישראל 12.3 מיליארד ₪ | (13%), תרומות מחו״ל 8.4 מיליארד ₪ | (9%). 

המגזר השלישי בישראל צומח באופן עקבי ומהווה כ-5.5% מהתל"ג (כ-670 אלף עובדים).  לשם ההשוואה, בענף ההיי-טק עובדים כ-300 אלף עובדים המהווים כ-8.7% מהתל"ג. 

בכל שנה נרשמות בממוצע 1,367 עמותות ו-96 חל"צ חדשות. על פי נתונים אלה, יצירת צמיחה של 15% במגזר השלישי תייצר יותר מ-100 אלף מקומות עבודה חדשים.

שרה רוזנבוים (צילום: נח בלר)שרה רוזנבוים (צילום: נח בלר)

אבל איך מייצרים צמיחה בקרב גופים שלא מאמינים בעצמם? החסם המשמעותי ביותר שפוגע בעמותות בארץ נובע מהערכה עצמית נמוכה או גישה תבוסתנית שמייצרת שיח פנימי של מרמור וחוסר אונים בקרב מנהלי ועובדי העמותות.

לכך יש שתי סיבות עיקריות: 

מנגנון התמיכות הממשלתי "שמכריח" את העמותות לייצר נראות של מסכנות וחלשות על מנת להיות זכאיות לאותם תקציבים.

תפיסה שגויה ביחס לתפקידה של העמותה ולאופן בו עליה להתנהל.

במשך למעלה מ-20 שנות עבודה עם עמותות בארץ ובעולם גיבשתי תפיסה מקצועית לפיה עמותות שרוצות להצליח חייבות להתנהל כמו עסק לכל דבר - עם ניהול אפקטיבי של הכסף, תוכניות עבודה מסודרות, יעדים ברורים וחזון. תקופת הקורונה היא ההוכחה הטובה ביותר לתפיסה זו, שכן במו עיניי ראיתי כיצד עמותות שהגיעו לקורונה עם התנהלות כספית נכונה, יעילות תפעולית ובעיקר כאלו שביצעו התאמות למצב ולתקופה, הצליחו לגייס הרבה יותר כסף ומשאבים להמשך הפעילות. 

חובת ההוכחה על המדינה: לעגן מימון מסודר ולהגדיל אשראי

כאמור, אחת מנקודות התורפה שמקשות על עמותות רבות להתנהל באופן יעיל ולתכנן לטווח הארוך הוא מנגנון התמיכות. מה זה אומר? שגם אם המדינה מחליטה שעמותה מסוימת ראויה ל-5 מיליון שקל בשנה, הגדרת המימון הזה כתמיכה מבלי שהוא מעוגן בגוף התקציב, מחייבת את העמותה לעבור מסלול ייסורים מפרך כל שנה כדי להילחם על חלקה. המצב הנוכחי למעשה "מקבע" את ההכרה בכך שהעמותות הן פושטות יד, ואת התפיסה הזו יש לעקור מן השורש.

הנקודה האחרונה אך אולי החשובה מכולן: חובה לאפשר לעמותות שעומדות בכללי המנהל התקין, לגייס אשראי או אפילו להנפיק אג"ח על מנת לבסס צמיחה ארוכת טווח. כיום היקף המימון במגזר השלישי נמוך מאוד ושוק האשראי לעמותות קטן ומצומצם. הפתרון הוא יצירת מעטפת מימונית מותאמת לאופיו ולצרכיו של המגזר השלישי. מדוע שעמותה שיכולה להציג בטוחות לא תהנה מאשראי שיסייע לה לגדול? האינטרס ברור: ביסוס האיתנות של העמותה, יצירת מקומות עבודה ותרומה לקהילה בתחומים רבים שלא מטופלים כראוי על ידי המדינה.

הכותבת היא הבעלים והמנכ"לית של חברת "מיליון או דולר", המתמחה בהדרכות בגיוס כספים לעמותות ולארגונים בארץ ובעולם