4,457 ימים בדיוק כיהן בנימין נתניהו ברצף כראש ממשלת ישראל (במצטבר - 5,570 ימים). במרוצת תקופה זו, שיש שיגדירו אותה כ"שנות דור" בפוליטיקה הישראלית, התעצבה המערכת הפוליטית בישראל באופן המקשה על רבים מאיתנו להתרגל למציאות המקופלת בדמותו של נפתלי בנט – ראש ממשלה המחזיק סיעה בת שישה חברים (וגם מורד אחד) ומתחזק קואליציה בת שמונה מפלגות הנעות על פני מלוא המנעד הישראלי שבין שמאל לימין, בין יהודים לערבים ובין דתיים (אך לא חרדים) לחילונים. לכאורה שלושת השסעים שלאורך קווי השבר שלהם מאורגנת המפה הפוליטית הישראלית מאז היווסדה.

בשנות שלטונו הארוכות עיצב נתניהו את הפוליטיקה הישראלית בדפוס שניתן לכנותו "דמוקרטיה משברית", שניזונה מהעצמת השסעים בין המחנות הפוליטיים ויצירת פער רחב עד כדי נתק בין המחנות, לצד צמצום המכנה המשותף כדי להקשות באופן משמעותי על ההידברות בכלל ועל הנכונות לוויתורים ולפשרות בפרט.

את תודעת עליונותו השתית נתניהו על שלושה אדנים מרכזיים. הראשון שבהם לקוח ישירות מהפופוליזם הקלאסי: חלוקת החברה הישראלית לשני מחנות ברורים של "אנחנו" הטובים – היהודים, הימניים, המזרחים או ישראל השנייה, וכפי שמסתמן מהמתקפה השיטתית על יו"ר הקואליציה ח"כ עידית סילמן – הגברים; מול "ההם" הרעים – הערבים, האליטות הישנות הכוללות את השמאלנים, האשכנזים או ישראל הראשונה, ובמובלע הנשים.

השני: בניית והעצמת נרטיב "אין עוד מלבדו", או "מי תרצה שירים את הטלפון האדום בארבע לפנות בוקר".

השלישי: תרבות "הפייק", או "האמת האלטרנטיבית", המקשה על היריבים להתמודד עם המסרים הזורמים כל העת לחלל הציבורי. הטכניקה הייתה פשוטה ויעילה ביותר - תרגום המסרים המהדהדים את הנרטיבים לכדי סאונדבייטים ודימויים קליטים והפצתם על גבי דפי מסרים לגורמים בפוליטיקה ובתקשורת כדי שאלה יהדהדו אותם ללא הרף באוזני הציבור, עד שזה ידקלם אותם גם מתוך שינה.

כך מ"פרס יחלק את ירושלים" של בחירות 1996 ועד ל"זה אנחנו או הם" של בחירות 2015, וכך גם ברמה האישית - "פיצה בוז'י", "גנץ הסכיזופרן", "בנט השקרן" ו"סילמן ילדה קטנה".

נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)


ממשלת בנט־לפיד שזה עתה הגיחה לאוויר העולם קוראת לעצמה "ממשלת שינוי" ומבקשת בין השאר להחזיר את המערכת הפוליטית הישראלית לאופני פעולה אחרים שאותם ניתן להגדיר כ"פוליטיקה הסכמית", שהיא נגזרת של מודל "הדמוקרטיה ההסדרית". מודל זה פותח על ידי חוקר מדע המדינה ההולנדי־אמריקאי ארנד ליפהרט, כדגם הבא להסביר את האופן שבו יכולה חברה דמוקרטית לשמור על עצמה ככזו לאורך זמן, לנוכח קיומם של שסעים ומחלוקות עמוקות.

כדי להצליח במשימה, מאמצת לעצמה המערכת הפוליטית שורה של כללים שלא כולם חייבים להיות מעוגנים בחוק ורצוי דווקא שיבואו גם מכוחן של הסכמות ציבוריות: להימנע מהכרעות ברורות וחד־משמעיות במחלוקות המרכזיות; להימנע ככל האפשר מהפעלת כוחו של הרוב הפרלמנטרי בבית הנבחרים; ליצור קואליציות פרלמנטריות רחבות מהנדרש להשגת רוב גרידא ולכלול בתוכן גם את הקבוצות היריבות.

ללמוד להכיר את הקווים האדומים של כל צד כדי להימנע מלחצות אותם ובכך להצית את אש המחלוקת; לבצע חלוקה הוגנת של תגמולים פוליטיים לא רק בכמות (מספר שרים) אלא גם באיכות (למשל מתן משרדים משמעותיים לשותפות זוטרות בקואליציה); להעניק אוטונומיה בסוגיות רגישות (עצמאות פדגוגית בחינוך למשל); להעביר הכרעות בסוגיות שבהן לא ניתן להגיע להסכמה כלל ארצית לרשויות המקומיות הפועלות בהתאמה מדויקת יותר לאופי מקומי; לתת העדפה, ככל שניתן, לפתרונות מנהליים "רכים" על פני חקיקה ראשית "קשיחה".


חיבור בין כוחות מנוגדים


חוקר מדע המדינה המנוח הפרופ' אליעזר דון יחיא היה הראשון שהשתמש במודל הדמוקרטיה ההסדרית של ליפהרט להסברת האופן שבו מפא"י, המפלגה הדומיננטית הישראלית על גלגוליה השונים, ניהלה את המערכת הפוליטית הישראלית סביב קווי השסע המהותיים של ענייני דת ומדינה.

מפא"י עשתה זאת באמצעות "הברית ההיסטורית" עם המפד"ל, מפלגת הציונות הדתית. לטענת דון יחיא וממשיכיו, מפא"י לא שיתפה פעולה עם המפד"ל משום שנזקקה לקולותיה להשגת רוב קואליציוני, בוודאי שלא בשנים הדומיננטיות שלה שבהן יכלה לפעול באין מפריע. היא עשתה זאת אף שלא נזקקה לכך מסיבות טכניות, אלא דווקא בשל הבנת ראשיה את הצורך להימנע מהפעלת סמכויות פורמליות הנתונות בידה, כדי לא להעצים את המחלוקות המרכזיות שעשויות היו לקרוע את החברה הישראלית במדינה שזה עתה נולדה.

כמו מפא"י בשעתה, כך יכולה לעשות כעת הממשלה החדשה, שמאגדת בתוכה כוחות מנוגדים המשקפים כמעט את כל גווניה של החברה הישראלית. נכון שמספר תנאים בסיסיים המהווים חלק מהותי של הפוליטיקה ההסכמית אינם רלוונטיים לעת הזאת. הראשון שבהם הוא היעדרה של מפלגה דומיננטית בקואליציית השינוי, כזו שמעצם גודלה והעובדה שהיא לא באמת נזקקת לכל שותפותיה, יכולה להוות גורם ממתן ביחס לגורמים קיצוניים במחנה השינוי.

שנית, ההנהגה הפוליטית בקואליציה עדיין לא השיגה את רמת השליטה במחנות שאותם היא מייצגת, ועדיין לא קיבלה את הלגיטימציה הדרושה מהמחנה האחר במידה כזו שיש ביכולתה לבסס הסדרים שיתקבלו בציבור הרחב. ובכל זאת, ההתבססות על הסתגלות הדדית, פשרות והסדרים, וההישענות על כוחם של המתונים והפרגמטיים בכל מחנה, מהוות מרשם פוליטי־חברתי לדרכי ניהול המחלוקת ולפתרון השאלות המתעוררות במסגרתה.

כדי שנגיע למציאות של פוליטיקה הסכמית, יהיה על שני המחנות הנִצים לעודד את פיתוחם של דפוסי ההתנהגות שתכליתם למתן את השסעים, ועל ההנהגות בקואליציה ובאופוזיציה כאחד מוטלת המשימה להשיג את רמת השליטה הנדרשת, כל צד במחנהו, כדי שניתן יהיה להגיע להסדרים בשמם של המחנות היריבים.

בנט ועבאס (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)בנט ועבאס (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)


דוגמה טובה לכך ראינו לאחרונה באופן הפשרה בעניינו של המאחז הלא חוקי לכאורה אביתר, שהביא את פעילת הימין דניאלה וייס לברך על כך ש"ממשלה שכל כך הרבה ביקורת שפכו עליה, מצאה את הדרך האצילית והמרוממת לשוחח איתנו, לא מתוך כיפוף ידיים - אלא מתוך הערכה לחלוצים בוני הארץ".

לא מדובר חלילה על עצימת עיניים והתעלמות מהמציאות שאותה הגדיר הנשיא היוצא ראובן ריבלין בנאום השבטים שלו. דווקא הכרתה של המנהיגות הפוליטית בקיומם של השבטים ובפוטנציאל ההרסני הטמון בשסעים ביניהם, צריך להביא אותה למנוע את המשך תהליך ההיפרדות כדי לשמור על אחדותן ויציבותן של החברה והמדינה.

הכותב הוא מנכ"ל מכון המחקר Panels Politics וחוקר הציונות הדתית