בסוף השבוע הקרוב ייפגש ראש ממשלת ישראל לראשונה עם נשיא ארצות הברית בבית הלבן. איזה נשיא ימתין בפתח הבית הלבן? איזה ראש ממשלה ייכנס בפתחו? כנהוג בכל המפגשים המדיניים מסוג זה, הוכנו לקראת המפגש שני תיקים, אחד בוושינגטון על האורח, אחד בירושלים על המארח.

אתה עומד לפגוש ראש ממשלה הצעיר ממך בכ־30 שנה, ייאמר בפתח נייר העבודה שיונח על שולחנו של ג’ו ביידן. בל יהיו לך אשליות. אין זה מנהיג בסדר גודל של אשכול או רבין, בגין או שמיר, שרון או נתניהו. אולי קצת מזכיר את אולמרט וברק, שכיהנו תקופות קצרות ועד מהרה ירדו מהבמה. תפגוש מנהיג שבתחבולות פוליטיות זכה ברוב בכנסת, אבל בציבור התמיכה בו אפסית. גם עכשיו, חודשיים לאחר שנכנס לתפקיד, הוא איננו מצליח להתרומם. סקרים שנערכו בישראל בסוף השבוע מראים בבירור שמר בנט מפגר בהרבה לא רק אחרי קודמו נתניהו, אלא גם אחרי שותפיו, השרים לפיד וגנץ.

אתה תפגוש, כבוד הנשיא, ראש ממשלה שהגיע לתפקיד בתרגילים מניפולטיביים, תוך הפרת כל מילה וכל התחייבות שלו מהשנה שחלפה, בין שבנושא מגיפת הקורונה, בין שבנושא הביטחון ובנושאים פוליטיים־מפלגתיים. מנהיג שכמו קודמו, האנגלית שלו משובחת, אבל האמינות שלו שואפת לאפס.

האורח שלך אומנם יעלה את הנושא האיראני, אבל דע לך, כבוד הנשיא, שעיקר שאיפתו הוא להצטלם אצלך בחדר הסגלגל, יושב מולך ליד האח המבוערת, לעיני כל כלי התקשורת, מה שיקבע, כך הוא מקווה, את מעמדו כראש ממשלה בעיני קהל הבוחרים בישראל. להערכתנו, ספק אם זה יעזור לו. אפילו תקשורת אוהדת ומלטפת באופן חסר תקדים – שהוא זוכה לה בארצו - אינה מסייעת לרוממו, לעצב את מעמדו כראש ממשלה “טבעי”. אחרי חודשיים שמר בנט בתפקיד, נראה שהוא מצטייר בארצו שלו כמנהיג זמני, כושל, יומרני, דמות שתחלוף מהר בהיסטוריה של ישראל. יש סיכוי גדול שהוא ייזכר לא רק כראש הממשלה המוזר שקם לה, אלא אולי גם כמי שכיהן פרק זמן קטן אף מזה של - אתה זוכר? - אהוד ברק.

כמובן, אין לך ברירה, כבוד הנשיא, אלא לקבל במלוא הכבוד ולפי כל כללי הטקס את מר בנט כראש ממשלה לגיטימי של ישראל, ולקיים איתו שיחה. ספק אם יש בה טעם, ספק אם תניב תוצאות כלשהן, אבל הפרוטוקול מחייב. לבטח הוא יעלה בפניך בקשה לרדת מנושא הקמת קונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים, מה שלדעת רבים בישראל מסכן את אחדותה של העיר, אבל אל חשש, הוא יעלה זאת בקול רפה, כמו לצאת ידי חובה. תוכלו לסכם את המפגש ביניכם במילים: “שמחתי להכיר את ראש הממשלה בנט, שתי מדינותינו חולקות אותם ערכים, השיחות היו נעימות ומועילות”. נכון, אתה מעדיף לפגוש מנהיג יותר בשל, יותר מנוסה, יותר סמכותי, יותר מקובל בארצו – אבל זה תוצר הפוליטיקה הישראלית הסבוכה, ששלחה את המפלגה הגדולה ביותר לאופוזיציה.

גם בירושלים מכינים תיק ביקור עבור ראש הממשלה בנט. הוא יקרא ויעלעל בו שוב ושוב במהלך 12 שעות הטיסה. אתה עומד לפגוש נשיא אמריקאי המבוגר ממך בכ־30 שנה, ייאמר בו. כידוע לך, ג’ו ביידן, ב־40 שנות פעילותו בזירה הפוליטית באמריקה, גילה תמיד ידידות כלפי ישראל. ואולם המפלגה הדמוקרטית הפכה לעוינת כלפי ישראל, גם משום שהממשלה הקודמת השליכה יהבה על הממשל הרפובליקני של טראמפ. למזלנו, הדמוקרטים בחרו בביידן המתון ולא באחד ממנהיגיהם הקיצוניים. אבל גם ביידן אפוף בהלכי רוח שמאלניים. ההוכחה העכשווית לכך – הנסיגה המבישה מאפגניסטן, שגרמה לירידת מעמד הנשיא באופן דרמטי בדעת הקהל. היא מזכירה את הנסיגות החד־צדדיות שלנו מדרום לבנון ומרצועת עזה; נסיגות שהצטיירו בעיני אויבינו, ובצדק, כבריחה, כאות לחולשה, והחמירו את המצב בגבולותינו.

לכן, ראש הממשלה, כדאי שתימנע מלזרות מלח על פצעי הנשיא החלש ביותר של אמריקה, שאותו תפגוש, ואל תזכיר את אפגניסטן. כמובן, הנושא האיראני הוא המרכזי בשיחותיכם. ספק אם תצליח לשנות את דעתו של הנשיא ביידן בנושא, אבל תוכל להכריז לאחר מכן במסיבת העיתונאים שהעלית בשיחות את דאגת ישראל מגרעונה המואץ של איראן, ושתמיד ישראל תהיה מתואמת עם ארצות הברית ולא תפעל על דעת עצמה. העיקר בביקור הוא התמונה המשותפת, הפוטו־אופורטוניטי. אותה עליך, ראש הממשלה, לנצל בצורה מיטבית. מול המצלמות תפגין ביטחון עצמי, זקיפות קומה, כדי שהתמונה תהיה “חזקה”. תמונה שהיא הזדמנות עבורך לשפר במשהו את המעמד הקלוש שלך בסקרים ובדעת הקהל שלנו. זכור מר בנט: ספק אם תהיה לך עוד הזדמנות צילום כזאת.