הרפיון ניכר בכל. בטיפול בבתי החולים הציבוריים. בעשרות האלפים שנפגעים מהמגיפה הארורה. בפתיחת שנת הלימודים. בהתגרויות של הערבים בגבולות ובתוך ישראל גופא. באי־ההתייחסות לענפים שונים שנמצאים על סף קריסה בגלל שהממשלה נמנעת מלהכריז על סגר, בין היתר כדי שלא להיות מחויבת בתשלום פיצויים.

ואם תרצו, תמונתו של יאיר לפיד שהופצה ברשתות החברתיות שבה הוא נראה, בעיצומו של יום עבודה, לבוש בחולצת טי־שירט, בבית קפה אופנתי בלב תל אביב, אומרת את הכל. אני לא חושב שהיא צולמה בידי פפרצי שהזדמן למקום, אלא משער שהיא צולמה בידי איש יחסי ציבור שביקש לשדר באמצעותה מסר כלשהו. לפי הפרסומים, לקבינט הקורונה לפיד לא מגיע, אז אפשר להניח שהוא ביקש לומר לנו “שאם אני פה , אז הכל בשליטה”; ואני הבנתי בדיוק את ההפך. פניה של המדינה היהודית שוב אינם כתמול שלשום.

וכן, אני לא מתאר לעצמי שיש מדינה אחת בעולם המערבי שבה שר בכיר מאוד היה מרשה לעצמו להופיע כך במרחב הציבורי בעוד ממשלתו נאבקת במשברים כמעט קיומיים. אני בטוח שכלי התקשורת בכל מדינה נורמלית היו מזדעקים עד לב השמיים.

לא פה. לא בממשלה שמורכבת מטלאים שהתפר היחיד המחבר אותם הוא התאווה לכורסאות עור הצבי שליד שולחן הממשלה. לא בקואליציה שבה כל ממזר הוא מלך; ושבה ניתן לשייף כל מחלוקת בעזרת עוד תקציבים ועוד תשלומים.

וזה העניין: קשה להתעלם מחולשתו של השלטון המרכזי בישראל, ובמרחבים המקיפים אותנו ששורצים ארגוני טרור בוודאי מפנימים את המצב שאליו נקלעה המדינה שהעם היהודי הקים לעצמו. ממשלה שאיננה הומוגנית, מטבע הדברים חולשתה ניכרת לעין כל. כך נראים הדברים בגבולנו הדרומי, וכך הם נראים בגבולנו הצפוני. הכלת המתים מהמגיפה, אין מכוער ממנה, אבל עדיין אין בה כדי להחליש, יש לקוות, את חוסננו הלאומי. אבל הכלה של טילים הנורים לעבר קריית שמונה או לעבר שדרות - זה כבר דבר אחר. 

והציבור איננו אדיש למה שקורה לנו. הוא חפץ חיים, ומכאן הזעם האדיר שהתעורר לנוכח נסיבות פציעתו של חייל מג”ב בראל שמואלי מטווח אפס בידי מחבל שירה דרך חרך בחומה שעלתה מיליארדים. 

אנשים מכל שכבות הציבור מבינים שאנחנו הולכים ומאבדים את אחיזתנו בארץ הזאת. כלי נשק מתוחכמים לא יעזרו אם לא נטפל באובדן המשילות בנחלת אבותינו, שבה אנו מחזיקים כיום כפיקדון עבור הדורות הבאים.

הציניות פושטת בקרב ציבורים רבים כאש בשדה קוצים. רבים מדי סבורים שתם המאבק על זכותו של העם היהודי לבית משלו ושניתן להתרווח וליהנות ממנעמיה של רווחה כלכלית; וזאת טעות בלתי נסלחת. בעיקר, כשרווחה זאת היא מנת חלקו של פלח מאוד מסוים מהעם היושב בציון.
מלחמת גוג ומגוג עלולה להתרגש עלינו בחטף אם לא נדע לקדם את פני הרעה ואם לא תקום פה הנהגה שיהיה בכוחה לשדר משהו אחר מזה שלפיד אולי ביקש לשדר בעת שנצפה בלבושו המרושל.