היום תעלה לאוטובוס המוביל אותך לבית הספר החדש. נעמוד, אתה ואני, נבוכים ונרגשים מן המעמד, מן הזמן הכה קצר שחלף מאז נבראת ועד שהגענו עד הלום, מאימת הסיטואציה הכופה עלינו לסכם – כך, פתאום, עכשיו – את שש השנים הראשונות בחייך, מענן הערפל שמרחף מעל הדרך הזו: לאן היא תוביל אותך? כיצד היא תיצרב בזיכרונך אחרי שנים? האם היא תעזור לך להיות מי שתרצה להיות? ואם לא תעזור, האם תדע לסטות ממנה?
האוטובוס יגיע. אתה תחייך חיוך מבויש, תמתח את כתפיות הילקוט על גבך, תיתן לי חיבוק גמלוני ותעלה מעלה. באמצע הדרך תסתובב לאחור, כהרגלך, כדי לוודא שאני שם, ואז תיבלע בחלל השחור בחברתם של ילדים אחרים. גרם המדרגות שיוביל ללוע האוטובוס יהיה סמלי; מעין סולם שעליו נדרש ממך לטפס כדי לעבור מחייך הקודמים לעבר חייך הבאים. מה ימתין לך מעברו השני של הסולם? מה השכלנו לתת לך הלאה? האם הכנו אותך כראוי? כיצד תנהג כשלא תדע את התשובה לשאלה? כשמשוואה במחברתך תתעקש להישאר לא פתורה? כשהכריך של התלמיד שלידך ייראה טוב יותר? כשתיבחר בין האחרונים למשחק קבוצתי? כשמישהו יסנן לעברך קללה? או ירים ידו עליך?
ואם חומר הלימודים יסרב להתבהר? ואם תיכשל במבחן ששקדת לקראתו? ואם איש לא יבין ללבך? ואם איש לא יצחק מבדיחתך? ואם מישהו ידחה את ידך המושטת? ואם יפעילו עליך לחץ קבוצתי לעשות מעשה אסור? ואם מי שהיה חברך – לא ירצה להיות חברך יותר? ואם ידברו עליך מאחורי גבך? ואם יקשרו נגדך קשר? ואם יחרימו אותך? ואם יגידו לך כי אינך מסוגל לעשות דבר מה? ואם יחרצו ש”ממך לא יצא כלום”? ואם יוציאו את הרוח ממפרשיך? ואם הבכי, יום אחר יום, יחנוק את גרונך? ואם אט־אט, בתנועה אטית, מתמשכת, בלתי ניתנת לשליטה, יהפכו אותך לילד אחר מזה שנכנס לאוטובוס: מדבר פחות, שואל פחות, מעז פחות? מערכת חינוך יקרה, האם תוכלי להבטיח לי שתחזירי לי את בני מדי יום, ובתום 12 שנה, כפי שהיה ביום ששלחתי אותו, רק בוגר ומשכיל יותר? אינך יכולה.
לכן בני, אני רוצה להגיד לך כאן, קבל עם ועדה, שאני זוכרת היטב את מי אני שולחת ללועהּ של מערכת החינוך. ילד עם עיניים בורקות ושיער שובב וחיוך מבויש, עם אינסוף שאלות ואפס עכבות, שרוכב על אופניו כמו שד משחת, שמטפס על אומגות בגובה עשרות מטרים ומחליק מהן מטה בקלילות, שאינו מוותר על כניסה לאף מקווה מים, שמשיל את בגדיו ותחתוניו בלי לחשוב פעמיים, ששואל אנשים על השביל לאן הם הולכים ומתי הם חוזרים, שרוצה להיות בכל האירועים כולם, ולאכול את כל המאכלים כולם, ולדעת את שמות כל האנשים, ואת שושלות היוחסין שלהם, ולהניח כף רגל בכל המקומות, ולתקוע יתד בכל הפסגות, ולחלק את כל מה שניתן לחלק, ולאסוף את כל מה שניתן לאסוף, וליצור את כל מה שניתן ליצור, ולהדביק ולגזור ולזכור ולשמור. ואף פעם אינו מסתכל לאחור.
זהו כתב העדות שלי; הוכחה והפצרה, ראָיה ותחינה. אני היא האם העברייה שרוצה לדעת כי הפקידה את גורל בנה בידי מערכת הראויה לכך.
שמור על עצמך, אוהבת מאוד, אמא.