רועי רוטנברג, חבר קיבוץ נחל עוז, היה בן 21 כאשר ערבים חצו את הגבול ורצחו אותו בשנת 1956. משה דיין, אז הרמטכ”ל, נשא דברים על קברו ואת דברי ההספד הללו, שמונה שנים בלבד לאחר הקמתה של מדינת ישראל, חשוב לשנן היום ביתר שאת.
אני אומר את הדברים, כמובן, לנוכח מותו של החייל, איש מג”ב, בראל חדריה שמואלי. שנים רבות מפרידות בין שני המקרים, אבל המציאות היא אותה מציאות. הערבים מעולם לא השלימו עם ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הם נלחמו בה מראשיתה, ומבחינתם המאבק לא יסתיים לעולם.
דיין הבין זאת כבר אז. הוא נתן ביטוי להשקפתו זאת במילים האלה: “קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים”, והדברים היו ברורים. מלחמת־תמיד צפויה למדינה היהודית, ויהיו חללים במלחמה הזאת. לא באשמת הנופלים אלא משום ש”כבדו שערי עזה מכתפיו (של רועי רוטנברג) ויוכלו לו”.
וחשוב לזכור את הדברים כל העת. הערבים לא נאבקים על הטבת תנאי חייהם. הם רוצים במיגור ההתיישבות היהודית באשר היא. לא רק ביהודה ובשומרון; גם בלוד וברמלה וגם בבאר שבע ובעכו ובצפת.
הסכסוך ארוך השנים מתלקח מעת לעת במקומות שונים ואין דבר שיסיים אותו. הוא לא התחיל ב־1967 וגם לא ב־1948. יהודים נרצחו בידי ערבים הרבה שנים לפני שהוכרז על הקמתה של המדינה היהודית.
היהודים, בניגוד לערבים, ביקשו שוב ושוב להתפשר עם התנועה הלאומית הערבית. הם היו מוכנים להקים את ביתם הלאומי רק על חלק מארץ ישראל המערבית. על המחצית המזרחית שלה, שאף היא נכללה בתחילה בכתב המנדט הבריטי, הם אולצו לוותר כבר בראשית הדרך.
אולם כל הניסיונות לפשרה היסטורית נכשלו כבר בתחילתם. הערבים דחו כל פשרה שהוצעה להם. ראשיהם אף חיפשו את קרבתה של גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. המלך עבדאללה הראשון ניסה, בזמנו, ללכת בכיוון אחר, ואז הוא נרצח.
לאחר מלחמת ששת הימים שוב עלה כוחם של אלה הסבורים שאם רק נחזיר לערבים את מה שנכבש במהלך המלחמה הזאת, הכל יבוא על מקומו בשלום. את האשליות הללו צריך לסלק מהשולחן אחת ולתמיד. גם הטבות כלכליות מפליגות לא יזיזו את הערבים מעמדותיהם הבסיסיות.
זכות השיבה שעליה מדברים הערבים איננה מתייחסת לשכם או ליריחו או לרמאללה.
היא מתייחסת, לידיעת תושבי תל אביב, גם לכפרים הרבים שעליהם בנויה העיר. אחד מהם, לדוגמה, הוא הכפר סומייל ששרידיו נמצאו עד לאחרונה במקום שבו נפגשים היום הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול. כעת מקימים שם מגדלי פאר.
אינני יודע לאן יוליך אותנו העימות הבא עם הערבים. הוא יתחיל, כנראה, לא רחוק מהמקום שבו נרצח רועי רוטנברג, אבל המשכו בוודאי יתגלגל גם אל מקומות אחרים בגבולות הקו הירוק – וחשוב שנדע להיערך. אשליות השלום צריכות לפנות את מקומן לריאליות מפוכחת.