ראש השנה הוא זמן של התחדשות. שנה חדשה, הזדמנות חדשה. השנה זו גם שנת שמיטה ותמיד ברקע ישנו גם הסתיו שמתחיל ומתרחשים חילופי העונות. אבל האם זה אמיתי? האם באמת מתרחשת התחדשות? האם יש שינוי? הרי גופו של האדם עצמו לא משתנה.

בראש השנה מתקיימים ריטואלים של סליחות, תפילות, אכילת תפוח בדבש וחלוקת שי לחג. בין היתר, ילדים שרים: "שנה טובה לך אבא, שנה טובה לך אמא", ויוצאים בבטחה לשנה חדשה. אבל מיד לאחר מכן, רבים מאיתנו מוצאים את עצמם מסובכים באותן חולשות, באותם עוונות ופשעים ממש כמו בשנה החולפת. בחדרי הלב מתעוררת שאלה: האם אין זה הכל מיותר? האם יש סיכוי להתחדש ולהשתנות? להיות אחר, קצת שונה? טוב יותר, מוסרי יותר, מחובר יותר לגוף ולנפש?

התשובה היא חד-משמעית כן. בתנאי שהאדם מבין שזה תלוי רק בו. אלו ההחלטה שלו בלבד והמאמץ שלו. למען האמת, חזרה בתשובה במובן הכי עמוק שלה היא כשהאדם חוזר לעצמו, לפנימיות שלו, כך מסביר הרב קוק זצ"ל.

אם כך, יוצא שהבשורה הגדולה ביותר של ראש השנה היא התנועה הנפשית שמתעוררת שוב ושוב. הידיעה של האדם כי הכל אפשרי. אפשר לשנות ואפשר להשתנות. לא משנה מה היה עד היום, השאלה היא מה יהיה מהיום והלאה. זו שנה חדשה, יציאה לדרך חדשה עם אנשים קצת ישנים שאולי איבדו את האמון שלהם בעצמם, והם כבר לא מאמינים שהם יכולים להשתנות. אבל זה לא נכון, זה בידיים שלנו. קשה לשנות הרגלים, אבל זה אפשרי. קשה לשנות אופי, אבל זה אפשרי.

לכן ראש השנה הוא הזדמנות ומתנה. המתנה הזו מזמנת את נקודת ההתחלה להשתנות, שבה כל מה שנדרש הוא להאמין בעצמך. הקב"ה מאמין בנו, אבל לא תמיד אנחנו מאמינים בכוחות שלנו. אנחנו מסוגלים, ואם נתאמץ, השנה הקרובה תהיה יותר טובה ממה שהייתה קודמתה.