אירוע בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע, שטלטל את המדינה בימים האחרונים, גרם לי להיזכר באירוע שהתרחש כשהייתי חיילת. באחד הלילות אחד החיילים שמר בעמדת מגדל תצפית מרוחקת בבסיס, כזו שאף אחד לא מגיע אליה. לפתע באמצע השמירה הוא שמע מישהו מטפס לעמדה. הוא נדרך ומיהר לנהוג על פי ההוראות. מסתבר שאחד המפקדים בבסיס היה נוהג לערוך ביקורות פתע והגיע אליו. המפקד ניהל עמו שיחה קצרה בעמדה, אפילו סקר באוזניו את היישובים הרחוקים ושיתף אותו בתובנות שירותו.
ואז המפקד הבחין בעטיפת ניילון צבעונית זרוקה על רצפת עמדת השמירה. "מה זה?" שאל אותו. "למה לא הרמת את זה?" החייל ענה לו שזה לא שלו. התשובה הזו עוררה את זעם המפקד ועלה לחייל בריתוק לבסיס לשתי שבתות. המסקנה הייתה ברורה לכולנו: אנחנו אחראים לכל מה שנמצא בתחומנו, גם אם מישהו אחר היה שם לפנינו. מאז אותו מקרה כולנו נהגנו בשמירות שלנו במשנה זהירות.
השבוע חל יום הכיפורים, וגם מצויות 48 שנה לפרוץ המלחמה ההיא שבה המציאות הייתה ידועה, כל ההתרעות היו על שולחן הממשלה, ובכל זאת הקונספציה הייתה שגויה. האופוריה האפילה על בהירות קבלת ההחלטות והובילה לתוצאות קשות. אלפי פצועי מלחמת יום הכיפורים נושאים עד היום את הצלקות על גופם ונפשם, ואלפי משפחות שכולות מבכות את אובדן יקיריהן. מלחמת יום הכיפורים היא לקח לכך שאין להקל ראש בשום מצב, ויש להתכונן לכל תרחיש ברצינות המרבית.
אם נחזור לפרשת הבריחה מכלא גלבוע, הרי שמה שחשוב כעת הוא יישום מלא של כל המסקנות והלקחים על מנת לשקם ולשפר את מצבם של כלל בתי הכלא בישראל. בעיקר חשובה הובלתה של נציבת שב"ס רב גונדר קטי פרי את תהליך הבינוי והשיקום של מערך בתי הכלא בארץ והמשך פיקודה. הקולות העולים כיום נגד המשך כהונתה חוטאים למטרה ורק יובילו להתמהמהות וגרירת רגליים. רב גונדר פרי ניצבת בפני אנשיה ונותנת דוגמה אישית לנטילת אחריות מקצועית מתוך הבנה שיש פער עצום בין הרצוי והמצוי. עליה מוטלת כיום המשימה לשקם את המציאות הקודרת וליישם את המסקנות שיעלו מוועדת החקירה הממשלתית שתקום לצורך בחינת המחדל בשב"ס. זה הזמן להאיר את הזרקור על הכשלים הרבים שהיו וישנם עדיין אחרי שנים רבות של הזנחה והשתקה, וזה המקום לחזק את ידם של כל העוסקים במלאכה הקשה של ביטחון המדינה.