הכרתי לא מעט פוליטיקאים ובהם כמה וכמה ראשי ממשלה - ועם שניים מהם אף כתבתי ספרי שיחות - ואף לא אחד מהם עורר בי את אותו אנטגוניזם שמעורר בי נפתלי בנט. למן היום הראשון שבו הוא הבליח בפוליטיקה הישראלית הרגשתי שיש בו מרכיב לא הגון. לא במובן הפלילי, כמובן, אלא בדרך שבה התנהל. “ברית האחים” שהוא כרת עם יאיר לפיד, לדוגמה, כדי לאלץ את בנימין נתניהו לצרף אותו לממשלה, עוררה בי סלידה. ראיתי פוליטיקאי שאינו מונע מכוח אידיאולוגיה. מצאתי אדם חסר עכבות לחלוטין; מי שהשררה חשובה לו יותר מכל מערכת ערכים.
ובנקודה זאת אני רוצה לחזור לנאומו של בנט בעצרת השנתית של הארגון שהפך בשנים האחרונות לפחות ופחות רלוונטי. זאת הסיבה, אגב, שחלק ממנהיגי העולם בכלל לא טרחו להגיע לשם. הם שלחו קלטות, ובכך הם חסכו למדינותיהם כסף רב. בנט לא נהג כמותם. הוא הגיע ליום האחרון של הכינוס ונאם בפני אולם ריק. שופריו בתקשורת קצת התרעמו על המשבצת הלא נוחה שקיבל בנט, ומקצתם אף ראו בה את הסיבה לחוסר העניין בתובנות הביזאריות, להרגשתי, של בנט.
הם טועים, כמובן, שכן בנט הצטייר, גם בנאומו, כפוליטיקאי קטן, כפוי טובה ונקמן. תוך ניצול קוניונקטורה פוליטית הוא סחט מעמד שהוא רחוק, לדעתי, מלהיות ראוי לו. בעומדו על הפודיום, הוא נראה במלוא מערומיו. במקום לייצג את חזונו של העם היהודי כולו, הוא טרח לספר כיצד הוקמה “ממשלת האחדות” שהוא עומד בראשה ולמה הוא לא מחויב לנהוג על פי עצת המומחים.
אבו מאזן, לעומתו, לא שלח קלטת שבה הוא מספר על בעיותיו מבית. הוא ניצל את המעמד כדי לדרוש ממדינת ישראל לעזוב את השטחים שהיא כבשה במלחמת ששת הימים בתוך שנה; שאם לא כן, הוא יפנה לבית הדין הבינלאומי. הוא פרש, למעשה, את “תורת השלבים” הידועה של הערבים.
בנט לא היה צריך לדבר על הסכסוך שיש לו עם הרופאים בישראל, אלא על זכותו של העם היהודי במולדתו ההיסטורית ועל כתב המנדט שניתן לבריטים מידי חבר הלאומים כדי להקים את ביתו הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל. הוא היה צריך לספר שהערבים ביקשו לעשות שפטים ביישוב היהודי ב־1948 ושהם רצחו יהודים מאז ימיה הראשונים של ההתיישבות היהודית המתחדשת; במקום שבו אבותיהם הקימו לראשונה את מלכות ישראל. הרצון לרצוח יהודים - זה היה צריך להיות הרציו של הנאום, ובהקשר זה היה מקום לתאר את תשתית הטרור שחוסלה בעצם הימים שבהם שהה בנט בניו יורק; שמטרתה הייתה פיגועי תופת בירושלים. וכן, היה מקום להציג גם בריסטולים, ובהם צילומים של כלי המשחית שהמחבלים צברו.
אבל זה לא בנט. הוא לא חצה את האוקיינוס כדי לספר לאומות העולם על שובו של העם היהודי מגלות ממושכת לנחלת אבותיו. הוא רצה תמונת ניצחון, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב בושה.