בספר "זיכרונות אחרי מותי – סיפורו של יוסף (טומי) לפיד" (הוצאת כתר), שכנראה מבוסס גם על רשימות אוטוביוגרפיות שרשם האב ולא רק על שיחות בעל פה, מביא יאיר לפיד את צוואתו הרוחנית של אביו, הפונה אליו בעת ביקור משותף בבודפשט.

כאשר הגיעו לאחד מגשרי העיר, נתקלו בבית שימוש ציבורי שבתוכו הסתתרו לפיד האב בהיותו ילד ואמו. מספר לפיד הבן כי האב ממש החל לרעוד, פנה אליו ואמר לו: "ילד שלי, במקום הזה, מבלי שידעתי זאת אפילו, הפכתי לציוני. זה הרעיון הציוני כולו. זו הסיבה שמדינת ישראל הוקמה. כדי שלכל ילד יהודי תמיד יהיה מקום ללכת אליו". ומסכם יוסף לפיד ואומר ביחס ליאיר בנו: "אני מקווה שיאיר הבין, אני משוכנע שהוא לא שכח".

יאיר לפיד בישיבת הממשלה (צילום: אלכס קולומויסקי)יאיר לפיד בישיבת הממשלה (צילום: אלכס קולומויסקי)


גם אנחנו מקווים שיאיר לפיד לא שכח את צוואת אביו, אך אנחנו גם מכירים את כוחו של הפרסום העיתונאי האדיר שהוא מקבל כראש ממשלה חליפי, את השפעתה של החנופה על כל אישיות ציבורית, את הנעימות האופפת את שר החוץ כאשר ראשי המדינה מבקשים את קרבתו – וכל אלה עלולים בהחלט להשפיע על כל אדם ממוצע שאינו בנוי אישית כדוגמת הרצל, דוד בן־גוריון או ווינסטון צ'רצ'יל.

לנוכח לשון הצוואה החד־משמעית של יוסף לפיד, קשה לנו לקבל את הצהרתו של הבן בפגישתו בבחריין עם המלך ושר החוץ שהוא תומך ב"שתי מדינות לשני עמים", משפט שאותו המציא בזמנו אורי אבנרי. לפיד הודיע שם שהוא מסכים (ואף "נלהב") להקמת מדינה פלסטינית נוספת, אבל בממשלה, לדבריו, יש כאלה שהם לא בדעתו.

ואני שואל את מר לפיד: האם צריך מדינה פלסטינית נוספת על אלה השתיים שכבר קיימות בארץ ישראל ההיסטורית: זאת שבמדינת ירדן, שם שושלת המלכות עלולה ליפול בכל רגע ובמקומה יבואו ארגוני הטרור, וזאת בעזה, שם קיימת ריבונות פלסטינית רצחנית? האם הוא אינו מבין כי אם הוא נותן הצהרת הסכמה כזאת למדינה פלסטינית שלישית בגבולות הארץ, פירושה היחיד הוא שלאף ילד יהודי בארץ ישראל לא יהיה אפילו קמצוץ של ביטחון אישי? הרי מה שקרה בעזה אחרי נסיגתנו מגוש קטיף, זה מה שיקרה בוודאות גם ביהודה ושומרון. זה ברור כשמש בצהריים לכל אדם סביר.

האם יאיר לפיד כבר שכח את צוואת אביו אותה ציטט בספרו רק לפני עשור אחד? אנחנו רגילים לתופעה של הפרת חוזים – הן במשפט הציבורי והן במשפט הפרטי – אך הפרת הוראות צוואה אישית כאשר כל הנסיבות מראות כי ארגוני טרור ישתלטו על יהודה ושומרון אם ישראל תסכים להקמת מדינה פלסטינית שלישית – כמובן נוגדת את האינטרס של הציונות ושל הילדים היהודים שמצאו מולדת לאחר אלפיים שנות גלות.

לא הייתה ללפיד כל סיבה להודיע בבחריין על הסכמתו למדינה פלסטינית כזאת, פרט לשיכרון התהילה והפרסום שזה מעניק לו אצל הערבים שהעבירו אליו את חיבתם המזויפת. עדיף היה שישתוק בסוגיה זאת, כפי ששתק בנט בנאומו באו"ם. הרי בדבריו לפיד נותן מראש לגיטימציה ל"פתרון" שאינו פתרון, ואף אינו מקובל על הפלסטינים הדורשים כתנאי בלעדי להכרתם במדינת ישראל את זכות השיבה של כל צאצאי הפליטים מ־1948.

לחכמים בלילה שמחפשים את "הפתרון" כביכול בחלוקה נוספת של ארץ ישראל הנעשית תמיד לרעת היהודים, צריך להסביר כבר בחינוך היסודי שבאופן מהותי, הרשות הפלסטינית אינה רואה במלחמת השחרור שלנו סוף פסוק, אלא רק מערכה אחת שיהיה לה המשך. סרבנותם אפילו להצעה של "שתי מדינות לשני עמים" היא שורשית כי הם מאמינים שרק זכות השיבה של צאצאי הפליטים כולם היא "הפתרון" היחיד בארץ ישראל.