לפני ארבע שנים התחלתי לעבוד כרופא חדר מיון בבית החולים אסותא אשדוד, בית החולים הציבורי הראשון שנבנה בישראל ב־40 השנים האחרונות. איני יכול לומר למה אני חי בשלום עם משהו כה רחוק מאזור הנוחות שלי: מאבק עם שפה שאינה שפת האם שלי, התמודדות עם חיים ומוות תחת לחץ זמן, כל זאת בשעה שאני מוקף בישראלים חמומי מוח, ואם לא די בכך, מדי פעם כל זה קורה בזמן התקפת טילים ומלחמה אמיתית.

בתור רופא העוסק ברפואת חירום ובעל אזרחות אמריקאית־ישראלית המתגורר בתל אביב, אני רוצה לחיות את חיי, לגדל את משפחתי ולתרום כמה שבאפשרותי. הקרבות האחרונים בין ישראל ועזה הסיטו את המסע שלי מנתיבו. לקונפליקט המדיני הייתה אנלוגיה למלחמה שמתנהלת נגד הקורונה. זהו דיווח מקו החזית של שני הקרבות.

“הגעתי בשלום לשכונה מבלי להיפגע מטילים”, כך כתבתי לבתי במאי האחרון כשהגעתי חזרה לתל אביב בהסעה הביתה מאשדוד. אבל לא שלחתי את ההודעה. הרגשתי שהיא מפחידה מדי. אחרי ארוחת הערב הלכתי לישון בשעה מוקדמת.

פתאום, כמו אורח רועש ולא רצוי בחלוני, האזעקות נהמו וצרחו. שכנים הציפו את חדר המדרגות; פנים לא מוכרות שמביעות דאגה וכעס, אנשים בכל הגילים שנדחקים במדרגות בדרכם למקלט. בהתחלה כולם במקלט שמרו על שקט ונמנעו מקשר עין, ואז שברו קצת את הקרח. למדתי להכיר חלק משכניי בשמותיהם. הייתה תחושה נעימה לרגע, ואז נזכרתי למה אנחנו שם.

לא רחוק מהמקלט שלנו שמענו קולות נפץ, ואף הרגשנו בכמה מהם. הרגשנו את הקירות והאדמה רועדים מתחת לרגלינו. זו הייתה רעידת אדמה קצרה, מעשה ידי אדם, ותחושת חוסר השליטה על גורלנו הגיעה לשיאה. במשך עשרה ימים דלתות הכניסה בבניינים בתל אביב נשארו פתוחות כדי לאפשר לעוברי אורח להימלט לתוך המקלטים בשעת הצורך.

באחת מנסיעותיי במונית חשבתי לעצמי: “מה יקרה אם ישגרו טילים עכשיו, ואחרי כל השנים דרכי תגיע לסופה עם נהג המונית האקראי הזה במרצדס הזאת?”. בזמן אחת המתקפות רכבתי על קורקינט חשמלי. עצרתי והשתופפתי לצד קיר בטון עם כמה אנשים אחרים וקיוויתי לטוב. מעולם לא חשבתי לעתים קרובות כל כך על האפשרות למות לצד זרים.

גם כשהמצב החמיר כאן, בישראל, מעולם לא חשבתי לברוח למילווקי, לאגם ולחיים השלווים והמסודרים שהיו לי שם: יכולתי לצאת לכל מקום בשלווה וליהנות מהבית, מהמשפחה ומהעבודה ללא האיום בהשמדה מצד שכנים עוינים. במקום לעזוב את ישראל ביקשתי מוועד הבית שלנו שידאג לניקיון המקלט. לא רציתי לעזוב למקום אחר, לברוח, גם כשהמצב החמיר.

אני כבר מחובר למקום הזה. האהבה שלי לארץ שובת הלב הזו עולה על גדותיה; האהבה לאווירה הרוחנית שבה, לפלאי הטבע ולאנשים המדהימים. יהודים וערבים תמיד יהיו כאן, גם בדורות הבאים, לצד אסייתים ואפריקאים ומגוון רחב של לאומים שמוצאים את דרכם לכאן ומקימים פה בית. על האדמה, בבתי החולים שלנו, בחוות החקלאיות שלנו ובשכונות שלנו, אנחנו מצליחים רוב הזמן לגרום לזה לעבוד ולחיות בשכנות יחד.

אני מלא תקווה ביחס למקום הזה. במחלקת טיפול נמרץ אני עובד כתף אל כתף עם אנשי צוות ערבים. אנו מחליקים כיפים וצועקים הוראות רפואיות ומתלוצצים זה עם זה 12 שעות ביום; מזיעים, בוכים וצוחקים יחד. אנחנו באמת אוהבים ומכבדים אלה את אלה. אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, אבל אנחנו חולקים את האוכל שהבאנו מהבית ומברכים אלה את אלה בחגים. אנחנו מנגנים יחד בערבי הווי.

ככה נראה בעיניי הסכסוך הערבי־ישראלי. אנחנו גורמים לזה לעבוד, כי אף אחד מהלאומים או מהעמים לא יוותרו על האדמה הזו, יתפנו ויעברו למקום אחר. ואף לאום או עם לא יימחקו כי האחר מייחל לכך. זה בלתי מוסרי ובלתי אפשרי. בואו נחיה כשמחשבה זו מלווה אותנו.

ד''ר ג'פרי גרין  (צילום: Sarina Shimonov)ד''ר ג'פרי גרין (צילום: Sarina Shimonov)

ההשוואה בין המצב במדינה למגיפת הקורונה מסקרנת, אף שסכסוך צבאי הוא איום על החיים מצד גורם אנושי, ולא מאבק על שלום כדור הארץ נגד נגיף. בזמן התקפות הטילים היינו אחרי החיסון השני של הקורונה ויכולנו להיכנס בהמונינו למקלטים מבלי לפחד מהפצה של המחלה. כמה זה היה מייאש אז לחשוב שניצחנו את הקורונה, אך נכנסנו שוב למעין סגר בגלל הסכסוך הישן־חדש הזה.

מהמגיפה למדנו על אי־ודאות. למדנו להסתגל לביטול תוכניות ולשינויים קיצוניים בשגרה שלנו. משאבים שפותחו בשנה וחצי האחרונות להתמודדות עם הקורונה שימשו אותנו גם בהתמודדות עם מטחי הטילים. שוב סגרנו את בתי הספר ואת שדה התעופה והקמנו מעונות יום לילדי הצוותים העובדים בבית החולים. תורם נדיב הציע לתרום אפודים וקסדות לצוותים הרפואיים העושים דרכם לעבודה, ובאופן משונה זה הזכיר לנו את המחסור בציוד מגן מהשנה שעברה.

מערכת כיפת ברזל להגנה מפני טילים, ממש כמו החיסון, הגנה על אנשים מתוצאות קטלניות. ממש כמו בזמן המגיפה, חזרנו לשקול סיכונים מול תועלות בכל פעולה במהלך היום: האם הצורך שלך לחבק את סבתא שלך מצדיק את הסכנה שהיא תידבק בווירוס? האם תיקח סיכון ותשתתף באירוע באוויר הפתוח רק כדי לאכול המבורגר ולשתות בירה לפני שהתחסנת?

אני מתגעגע לימים שבהם לא שקלתי את הבעד והנגד של החלטות יומיומיות. רשמים אלה אינם מסגרת עבודה להסכמי שלום או פתרון למצב. הם רק מבט מהשטח ותחינה לשפיות ולשיתוף פעולה. 

הכותב מחלק את זמנו בין בית החולים אסותא אשדוד בישראל, המרכז הרפואי MerchHealth והמרכז הרפואי ליוצאי צבא במילווקי. מאמר זה פורסם לראשונה ב־Wisconsin Jewish Chronicle