כבכל שנה, מציינים בחודש אוקטובר את חודש הקשיש – מדובר בנקודת ציון חשובה בלוח השנה הבינלאומי והמקומי.  בישראל חיים כיום כ-1.3 מיליון אזרחים ותיקים - נתון זה רק ילך ויגדל עם העלייה בתוחלת החיים עובדה המחייבת היערכות משמעותית להבטחת הזדקנות מיטבית. חודש הקשיש הוא הזדמנות שלנו כחברה לעצור ולבחון את כיצד אנו רוצים לקדם את הסוגיות הקריטיות הרלוונטיות להערכות להזדקנות האוכלוסייה. 

דיון בהזדקנות האוכלוסייה חייב להתייחס להיבטים מגוונים: אישיים, בריאותיים, חברתיים וכלכליים. משבר הקורונה העצים את המורכבות, בכלל ההיבטים. סקר שבוצע בתקופת הקורונה על ידי הג׳וינט- אש"ל ומכון  ERIופורסם לרגל יום הקשיש הבינ"ל, חושף כי 37% מציבור הקשישים  מדווחים על מצב נפשי ירוד. שיעור הדיכאון והבדידות בקרב זקנים חזר לרמתו טרום ימי הקורונה, שגם אז היה גבוה למדי, כש-28% דיווחו על בדידות ו-22% דיווחו על דיכאון.  בנוסף, דוח מבקר המדינה שהתייחס לטיפול באזרחים וותיקים במשבר הקורונה ציין גם הוא כי32%  מהם דיווחו על הידרדרות בריאותית, 47%  הגיעו למצב נפשי ירוד ו-  78% דיווחו על בדידות וניתוק מהמשפחה כנושא שהטריד אותם ביותר. עוד נתון חשוב העולה מהסקר הנו חשיבותם של קופות החולים כגורם משמעותי וחשוב בקהילה בכל הנוגע לתמיכה וסיוע לאזרחים הוותיקים.    

אין ספק, כי הנתונים הללו  מחייבים את כל הנוגעים בדבר לשלב ידיים ולגבש תוכנית מקיפה שתיתן לאזרחים הוותיקים מענה הולם, לרבות הקצאת משאבים משמעותית. בנוסף לקורונה,  שנת 2021 לוותה במגפה נוספת, שקטה הרבה יותר. יותר ויותר קשישים עריריים  נמצאו  מתים בביתם ימים, ולפעמים שבועות, לאחר פטירתם. על פי נתוני זק"א מדובר במעל 150 מקרים בשנה. התופעה המזעזעת והכואבת  הזאת הנה אות קין מוסרי וערכי, אשר רובץ על כל אחת ואחד מאתנו הן כפרטים והן כחברה ואסור בשום פנים ואופן להשלים עם מציאות זו. אין ספק כי כל תוכנית שתגובש תהייה צריכה להימדד בין היתר בקיטון עד לאפס של תופעה זו.

ישנם גורמים וגופים רבים שפועלים על מנת לתת שירות ולסייע לאזרחים וותיקים בקהילה : משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, קופות חולים ארגוני סיעוד, עמותות למען הקשיש, ארגוני מתנדבים  ועוד. על מנת להתמודד עם כל האתגרים מחויב שיתוף פעולה של כולם, כיוון שתוכנית טובה ככל שתהייה, אשר לא תכלול כבר משלב החשיבה והתכנון את כל השותפים לעשייה לא תביא לפתרון המיטבי והאפקטיבי.

מדינת ישראל השכילה להכיר בחובתה לדאוג לאזרחיה הוותיקים להזדקן בכבוד בביתם ובקהילתם. זה היה הרציונל החברתי, טיפולי ואנושי שעמד בבסיס חקיקת  חוק גמלת הסיעוד כבר בשנות ה-80, שנועד לסייע לנו כחברה לקיים מצווה זו. החוק קובע, כי קשישים סיעודיים יהיו זכאים לקבל  שירותי סיעוד  בבית בהיקף  אשר נקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי בהתאם למצבם . ואכן כיום כ- 270,000 קשישים בישראל זכאים לגמלת סיעוד ומקבלים וסיוע מתוקף החוק. מה שמוגדר כשירות סיעודי כלומר  עזרה לקשישים בביצוע פעולות היום יום , התחוור מעל לכל ספק כשירות מציל חיים ממש בזמן מגפת הקורונה. בימי הסגר והחרדה הגדולה, היו אלא המטפלות הסיעודיות שהמשיכו להגיע ולהיות בקשר עם הקשישים, דאגו לבריאותם והפיגו את הבדידות לכמה רגעים. המטפלות גם שימשו כמתווכות בין הקשישים שנאלצו להישאר ספונים בביתם בגלל מגבלות הקורונה לעולם שבחוץ.

הצוותים המקצועיים בארגוני הסיעוד, אשר מלווים את הטיפול בקשישים באופן שוטף : עובדות סוציאליות, אחיות וגרונטולוגים  הם גורמים מקצועיים שמכירים מקרוב את הקשישים ולכן הם בעלי הכשרה  ויכולת לזהות מצוקות גם בזמן חירום וגם כאשר בני המשפחה מתגוררים רחוק או נבצר מהם היה להגיע בשל חובת בידוד וכד'. הם ערכו מיפוי צרכים, התענינו בשלום הקשישים  ותיווכו בין הקשישים לבין ארגוני סיוע ועזרה ככול שנדרש. והחשוב ביותר, קשישים אלה לא נשארו לבד - היה מי ששאל לשלומם וניטר באופן קבוע את מצבם.  

ליאור שטרסברג מנכל עמותת מטב  (צילום: שחר קלאורה)ליאור שטרסברג מנכל עמותת מטב (צילום: שחר קלאורה)

אני יכול לומר בוודאות כי ארגוני הסיעוד  עשו עבודה משמעותית בתקופת הקורונה לטובת שיפור איכות החיים של הקשישים בימים המורכבים שהיו : ראשית מעצם העובדה שהם היו מראש בקשר רציף והכרות מעמיקה עם לקוחותיהם וכן הם מעסיקים כ"א מקצועי זמין ומחויב מה שאפשר להם להיות נוכחים ומשמעותיים בשעת האמת לסייע ולעזור הרבה מעבר לתפקידם הפורמלי.  ארגוני השטח, כדוגמת ספקי שירותי הסיעוד  אבל לא רק,  הם זרוע הביצוע של המדיניות החברתית ועליהם להיות שותפים גם לשיח של תכנון  המהלכים בדגש כמובן על יישומם המוצלח בשטח. 

אני סבור  אתגרים רבים ומגוונים שנצפו בקורונה ניתנים לפתרון באמצעות חיזוק מערכת השירותים הקהילתית הקיימת כיום: הסיעוד הקהילתי, מרכזי יום, קהילות תומכות, תוכניות להפגת בדידות טכנולוגיות חדשניות מסייעות ועוד. אין ספק כי רק שילוב כוחות של הרשויות המקומיות, קופות החולים וארגוני השטח עשויים להביא את השינוי המיוחל, בתמיכה ובגיבוי של משרדי הממשלה הרלוונטיים, ובראשם משרד הרווחה והביטחון החברתי, והמוסד לביטוח לאומי והמשרד לשוויון חברתי.