ארגון "מרשם" המאגד קבוצה גדולה מהמתמחים ברפואה הצליח להשיג בהובלת יו"ר הארגון, ד"ר ריי ביטון, הסכם עם שר הבריאות על פיו תורנות המתמחים תקוצר מ־26 שעות ל־18 שעות; לא חלף זמן רב מאז שתוכן הסכם זה פורסם, וכבר אנו קולטים הרבה הסתייגויות וביקורת על ההסדר החדש הגלום בהסכם. שר האוצר אינו מביע התלהבות; מנהלי בתי חולים טוענים שזהו הסכם לא טוב; ועמדת ההסתדרות הרפואית לחלוטין לא מובנת.
את מאבק המתמחים וההסתייגות מההסכם יש להעריך בראייה רחבה יותר המשקפת את דרך התנהלותה של החברה הישראלית כלפי דור הצעירות והצעירים שלה. הממסד על כל שלוחותיו אינו מפרגן להם ונוהג באנוכיות מדהימה מול ציבור הצעירות והצעירים בישראל. לא צריך להיות מומחה לניהול בתי חולים כדי להבין שתורנות של 26 שעות בבית חולים המתפקד כסיר לחץ ללא הפוגה זוהי דרישה בלתי אנושית בעליל.
וגם אם מתמחות ומתמחים מצליחים במהלך תורנות של 26 שעות לחטוף שעה או שעתיים של שינה בלילה, הרי ברור שזוהי שינה טרופה שתיחתך על פי העומס והדרישות הצצות בכל שעות היממה בבית החולים עצמו.
במדינת ישראל ידענו לבנות עיוותים המבוססים על ניצולם של הצעירות והצעירים; ומי שידע לטפח עיוותים אלה ולהפוך אותם לנורמה הוא הממסד השולט בתחומים השונים של חיינו. מאבק זה של המתמחים ברפואה החזיר אותי אל שנות העבר, לתקופה שבה כיהנתי כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה־12. אני עצמי התקבלתי ללימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים על בסיס תעודת בגרות אקסטרנית; והשלמתי את לימודי תואר המוסמך למשפטים ללא צורך במאמצים מופרזים.
מהר מאוד עמדתי על כך שמשהו השתנה במשך הזמן. לימודי המשפטים אופשרו רק לעילית שבעילית שבציבור הצעירות והצעירים שרצו ללמוד עריכת דין. באותה תקופה, 1990, התקבלו ללימודי המשפטים בכל מוסדות האקדמיה בישראל לא יותר מ־400 סטודנטים בשנה.
כשניסינו לברר במהלך הדיונים בוועדה מדוע, הצהיר אחד מהרקטורים של אוניברסיטה מכובדת שאם הוא יוסיף אפילו סטודנט אחד בפקולטה שבתחומי אחריותו, פקולטה זו כבר לא תהיה ברמה של הרווארד או קיימברידג'. נדהמתי וכעסתי. כאילו מוסד אקדמי מתוקצב מהמדינה נועד להיות מוסד של עילית לתפארת נושאי המשרה בו, ולא מוסד הפותח את שעריו בפני צעירות וצעירים הרוצים ללמוד מקצוע על פי בחירתם.
האוניברסיטאות סגרו שעריהן בפני אלפי סטודנטים וסטודנטיות בוגרי צה"ל, ואילצו אותם באטימות ובאנוכיות ללא גבול לנסוע לחו"ל כדי להשלים שם את חוק לימודיהם.
ח"כ אמנון רובינשטיין, ח"כ דוד ליבאי, פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' אוריאל רייכמן ואנוכי שאפנו לפתוח את שערי הפקולטות למשפטים, וגם השגנו זאת, בעוד המועצה להשכלה גבוהה נאבקה בנו בחירוף נפש.
החברה הישראלית חייבת תודה עמוקה לכל הצעירות והצעירים הלומדים פה או בחו"ל את מקצוע הרפואה והמוכנים להשתלב בבתי החולים הממשלתיים בתנאים שנקבעו להם. אך במקום שנביע את תודתנו ונשתדל להקל עליהם, הממסד לוחם בהם ושואף להכביד עליהם.
לצעירות ולצעירים בישראל חיים לא קלים בהשוואה לעמיתיהם בעולם. הם מקדישים מהשנים הטובות בחייהם לביטחון המדינה. אם הם רוצים לרכוש דירת מגורים, הם ייטלו חובות של עשרות שנים; אם יעזו לרכוש מכונית, ייטלו חובות של שנים; אם ירצו לרכוש השכלה גבוהה ולא באוניברסיטאות המתוקצבות, ישלמו עשרות אלפי שקלים. במקום שהממסד והחברה בישראל יעשו את מה שאפשר כדי להקל עליהם, היכן שזה ניתן, נראה שהמגמה היא הפוכה: לדרוש מהם עוד קורבנות, ולמסד עיוותים מטעמים אנוכיים שאותם אפשר לעטוף תמיד בנימוקים רציונליים קרים או היעדר משאבים.
את המשאבים במגזר הציבורי צריך לחלק נכון במקום לטעון על היעדר משאבים. דוחות הממונה על השכר על חריגות השכר המופלאות במגזר הציבורי שלעולם אינן פוסקות, לעומת שכר משפיל לכל המורות והמורים בתחילת עבודתם במערכת החינוך; זוהי אחת הדוגמאות.
המאבק של המתמחות והמתמחים ברפואה הוכיח שוב שאנו זקוקים לשינוי ערכים כולל בישראל; שמלבד ניגודים קוטביים שיש לנו בין חילונים לחרדים או בין יהודים לבני מיעוטים, יש לנו גם עיוות קוטבי בין הוותיקים והמבוססים לבין הצעירות והצעירים הבונים פה את תשתית חייהם.
אכן, קיימות יוזמות כאלה ואחרות בהקלת דיור, אבל הן ממש רחוקות מלתת מענה הולם שיהיה בו להקל את חייו של הדור הצעיר. העובדה שהצלחנו במהלך השנים לבסס נורמות מעוותות אין משמעותה שאלה נורמות ראויות ואין משמעותה שצריך להמשיך ולקדש נורמות אלה על גבם של הצעירות והצעירים בדרך שמאוד רחוקה מלהוות חלוקה שווה של הנטל.
יום אחד, וכנראה שאין הוא רחוק, הדור הצעיר יזקוף קומתו ויתבע צדק. ארגון מרשם נאלץ לנהל את המאבק כפי שניהל, ומוטב שאלה הקשורים לתחום יבינו שעליהם לשתף פעולה על מנת שההסכם ימומש במלואו.