כ־400 אלף תלמידים לומדים בחטיבות העליונות בישראל. אלו אנשים צעירים, שעבורם הסכנה האקלימית המתעצמת רלוונטית ביותר. יש הרבה פעולות שצריך לבצע נגד ההתחממות הגלובלית, והתלמידים הללו יכולים להשתתף בכך באפקטיביות אדירה.

החלק המהפכני בהצעה המונחת כאן הוא לא ביטול מבחני הבגרות, אלא שינוי מבנה הלימודים בחטיבה העליונה: יצירת שני סוגי קמפוסים בכל בית ספר, אחד ללימודי אקלים והשני ללימודים כלליים. עד כה ממלאים לימודי הבגרות את שנות החטיבה העליונה, והיום כבר איש אינו מסוגל להסביר מדוע ולאיזה צורך. בעידן ריבוי האינטליגנציות אנחנו רוצים להבין כל פרט על יכולותיו, ואותן לטפח. הקשר הגורדי שבין התיכון להשכלה הגבוהה - צריך היה להיחתך מזמן.

אבל שנה אחרי שנה מספרים לנו שספינת החינוך היא כבדה ואין אפשרות להזיזה, ודבר אכן לא קורה. עכשיו יש לנו ציווי אקוטי של חיים ומוות, ואין לנו עוד עילה לספר על ספינות כבדות. אנחנו מוכרחים לגייס את התלמידים הבוגרים למאבק שבו נתונה האנושות – למען חייהם. אם המדינה לא תעשה זאת, התלמידים והוריהם לבדם ככל הנראה לא יחוללו שינוי כלשהו.

המצב עד כה הוא שתלמיד המגיע לכיתה י' אינו חושב – למעט בודדים – על מטרה אחרת מאשר הבגרות. הבגרות סותמת את החשיבה ומונעת פעילות מעמיקה ורצינית למען עתידו של המין האנושי. במצב שבו האופציה של תעודת הבגרות כבר לא תהיה על השולחן, השאלה הראשונה שיש להציב בפני התלמידים בקמפוס המחולק היא מי מעוניין להקדיש את השנים הקרובות למאבק אקלימי, ומי רוצה לעשות משהו אחר. השאלה הזאת תוצב בסוף כיתה ט', ואני מנחש שהרוב הגדול ירצה לעסוק במאבק הקשור בגורל חייהם של בני האדם: בפליטת גזים רעילים והתחממות ונגזרותיהן.

יש להגדיר תוכנית חומש, שבמהלכה יש להכשיר את המורים. במקביל, יש להתחיל פעילות עם התלמידים ולגייס לשם כך כוחות חינוכיים ומקצועיים גדולים. בעוד חמש שנים, בשנת 2027, עלינו להיות כבר בעיצומה של פעילות חינוכית והמצאתית כבירה.

התלמידים שלנו צריכים להבין שבמשך שנים מדינות ומנהיגים לא עשו את חובתם למען עתיד הדורות הבאים. יתרה מכך: הם צריכים לכעוס על כך שהמדינות אִפשרו את החמרתו של משבר האקלים. כאשר נניח את מבחני הבגרות בסל האשפה של האנכרוניזם, נוכל לפנות מקום לאנשים שיוכלו לשנות את העתיד של כולנו.