על חטאיי אני מכה היום: הייתי בין הראשונים שאפשרו לאהרן ברק ליישם את תורתו. זה קרה כאשר הגשתי עתירה לבית הדין הגבוה לצדק, בשמה של עמותה חביבה שביקשה לקיים מנהל תקין וטוהר מידות במסדרונות הממשל, בדרישה להפסיק את כהונתו של סגן השר רפאל פנחסי בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו.
אני, אישית, ביקשתי לנצל את העתירה – מתוך התנגדותי למעשה אוסלו שנעשה בעם היהודי – כדי לנסות לערער את יציבותה של “קואליציית השלום”; פחות התעניינתי אז בטוהר מידותיהן של מערכות אכיפת החוק. ברק, שישב בראש הרכב של חמישה שופטים, שאף לא אחד מהם העז להשמיע דעה שונה מזאת של מי שעתיד להיות הנשיא הבא, תפס את ההזדמנות בשתי ידיו כמוצא שלל רב.
הוא מיהר להכריז על עצמאותה של מערכת המשפט וקבע שלישראל יש חוקה שבמרכזה כבוד האדם וחירותו; כקבוע בחוק היסוד שהתקבל רק זמן מה קודם לכן בידי קבוצה של חברי כנסת שהתעלמו לחלוטין מהאזהרות של כמה מחבריהם. הסטנדרטים שקבע ברק בפסק הדין שהורה ליצחק רבין להדיח את פנחסי מהממשלה היו באותה העת מינוריים למדי, והם לא נראו מפחידים במיוחד; אם כי חדי העין כבר הבחינו במגמה שמבצבצת מהדברים שאמר ברק בפסיקתו.
אבל במערכת הפוליטית לא קם קול זעקה. פנחסי היה בסך הכל סגן שר מטעמה של מפלגה שממילא לא הייתה חלק מהקונצנזוס של ישראל השבעה. המפלגה, שנוסדה בידי הרב עובדיה יוסף, הייתה רחוקה מהפוקוס של חכמי המשפט. הפגיעה האפשרית בעקרון הפרדת הרשויות לא הטרידה אותם.
אלא שברק לא התכוון לעצור אף לרגע אחד; גם לא בגלל קריסת קונספציית השלום שהוא היה מתומכיה המרכזיים. תוך ניצול התעסקותה של המערכת הפוליטית בטרור הערבי הוא שעט קדימה. עוד ועוד כלים משפטיים נוצרו כדי לבסס את השתלטותה של המערכת שהוא עמד בראשה על מערכות השלטון האחרות.
הניסיונות להשתחרר מלפיתתו ההולכת ומתהדקת עלו בתוהו. ועוד צריך לדעת, הגיבוי המוחלט שברק נתן למעמדו של היועץ המשפטי לממשלה היה לתפיסתי חלק מהתוכנית שהוא רקם. זה החל עוד כשהוא עצמו שימש בתפקיד הזה, אבל זה לא נעצר שם. כתבי אישום תמוהים בעיניי נחתו על ראשיהם של נבחרי ציבור.
היו, פה ושם, שופטים שביקשו לעצור את הסחף – אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. השיטה לבחירת שופטים, שאין כמוה בעולם כולו, הבטיחה המשכיות; שלא לדבר על הנפוטיזם המתקיים במערכת המשפט כולה. המכרזים הסגורים בפני מי שאינו חלק מהמנגנון מוודאים שהכל יישאר במשפחה.
וכן, הקריסה של אמון הציבור, כפי שמשתקף במחקר שתוצאותיו התפרסמו בימים האלה, הייתה צפויה; בעיקר לנוכח הפיאסקו המתפתח והולך, להתרשמותי, במשפטו של בנימין נתניהו. אך זה לא מבטיח שמערכת המשפט תחזור בה, לדוגמה, מקביעות שמאפשרות למי ששולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית להיבחר לכנסת; קביעה שיכולה לחסוך מאיתנו, אולי, נאומים המתייחסים ל ”הצהרת בלפור הארורה”