מזה עשורים רבים שממשלות ישראל, כולל "ממשלת השינוי", מקדמות בלית ברירה חוק גיוס לחרדים שכל בר דעת מבין שלא יוביל לגיוסם של גברים חרדים לצבא. גם לממשלת השינוי, עם כל כוונותיה הטובות לא הייתה ברירה אלא להציע חוק גיוס מתון, בו מייחלים המחוקקים לכך שחרדים יתגייסו לצבא אך לא מעזים לכפות עליהם לעשות כן. כדי לנחם את עצמם טענו רבים מהשרים – גם אלה שתמכו בכל ליבם בחוק גיוס לכולם – כי החוק יאפשר לצעירים החרדים לצאת לשוק העבודה ולתרום לכלכלה המצויה בסכנה לאור הגידול במספרם של החרדים שאינם רוכשים השכלה המתאימה למאה העשרים ואחת. 

במדינה דמוקרטית סמכותו של השלטון מוגבלת וטוב שכך. השלטון אינו יכול לקחת ציבור שלם של אנשים (במקרה של החברה החרדית למעלה ממיליון איש ההולכים וגדלים במספרם משנה לשנה) ולחייבם ללבוש מדים. ימיו של הצאר הרוסי שחייב את היהודים לשרת 25 שנה בצבא ושלחם לסיביר הרחוקה עברו מן העולם.

אין חולק על כך כי מדינת ישראל זקוקה לצבא חזק. גם תומכי השלום וגם תומכי ארץ ישראל השלמה מבינים כי קיומנו כאן מותנה בצבא חזק, מודרני, יעיל וחדשני. אבל צבא כזה זקוק לגיוסם של הצעירים בעלי המוטיבציה לשרת בו ובעלי הכישורים וההכשרות המתאימות לצבא הנלחם בנשק מודרני ומשתמש בלוחמת סייבר להשגת יעדיו. 

לכן כל המביט קדימה אל עתידה של מדינת ישראל חייב לשאול: בהינתן כי האוכלוסייה החרדית תהווה שליש עד מחצית מהציבור היהודי בישראל בעוד מספר עשורים, האם ימשיכו הצעירים החילונים והדתיים הלאומיים להתגייס לשירות חובה בראותם צעירים רבים (גם מ"השבט" שלהם) שאינם מתגייסים? מתי יגיע הרגע בו הסירוב לשרת בצבא יהיה המוני גם בחברה החילונית? מתי יגיע הרגע שבו הורים מהמעמד הבינוני הגבוה יעזבו את הארץ על מנת שילדם לא יהיה בין "הפראיירים" שמשרתים בצבא? 

ההיסטוריה של עמנו ושל עמים אחרים לימדה אותנו כי תהליכים חברתיים נמשכים על פני תקופה ארוכה. אנשים חיים את הרגע, חיים את שגרת היומיום, אך בנקודה מסוימת השגרה נפסקת ועידן חדש עומד בפתח. מהפכות פרצו בין לילה אך התהליכים שהובילו אליהן נמשכו לאורך עשרות שנים. במקרה של הגיוס לצבא, זה הרגע שבו "ייפול האסימון" לצעירים רבים על כך שהמושגים "צבא העם" או "שוויון בנטל" ריקים מתוכן. 

יטענו אלה האופטימיים שאינם מודאגים מכלום ושמים מבטחם בשם או באמונתם כי העם היהודי לנצח יישאר על אדמתו כי כאשר נהיה כאן מיליונים רבים לא נזדקק עוד לצבא המבוסס על שירות חובה ונקים צבא מקצועי. אולי אך למרבה הצער, במדינות בהן יש צבא מקצועי, בני המעמדות הגבוהים והצעירים המשכילים והמוכשרים בחברה אינם ממהרים להתגייס. האם יוכל צה"ל להמשיך ולהיות צבא מקצועי המכה באויבנו כאשר הצעירים המוכשרים שממלאים כעת את יחידות העלית בחיילותיו השונים לא יתגייסו לצבא?

אופטימיים אחרים יטענו כי כאשר החרדים יהיו מחצית מהציבור היהודי הם יתגייסו בהמוניהם לצבא בהוראת רבותיהם. טענה זו מזכירה לי תמיד את הסיפורים על בריחתם של החיילים המצריים כל אימת שמפקדם נהרג. האם אנשים שחונכו לציית ציות מוחלט לאדמו"ר ולרב מפתחים יכולת חשיבה עצמאית ואוטונומיה מחשבתית אשר עמדו לזכות הטוראי הישראלי כאשר צעק "אני המפקד" לאחר שמפקדו נהרג בקרב? כנראה שלא. וצבאות כאלה לא מנצחים אויב חכם מהם. 

כאשר נגיע לאותה נקודה מסוכנת, הרמטכ"ל לא יוכל עוד להסתפק בהעלאת הפנסיה לאנשי הקבע, השרים לא יוכלו להימנע מעיסוק באופיו של "צבא העם" המדומה, חילונים רבים אולי יעזבו את הארץ מתוך תחושת ייאוש, ובעצם מפעל הישיבות בארץ הקודש (לא חלילה מדינת ישראל) בו מתגאים החרדים יעמוד בסכנה קיומית ממשית. 

הכותב הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "שישה ימים אחרונים"